"למה??" צעקתי על הורי בעוד שבישרו לי את הבשורה המרה,
"אתם לא מבינים כלום" המשכתי וצעקתי והדמעות צרבו את לחיי,
"מוריה,"היא אמרה בקול רגוע אך עיקש ותפסה בידי,
"תעזבי אותי." צעקתי עליה ושיחררתי את ידי בתנופה,
"אתם לא מבינים מה אתם עושים לי?, איך אתם יכולים לחשוב בכלל על להתגרש?" הטחתי בהם.
"זה כואב לנו לא פחות משזה כואב לך." חזרה אימי בקול שלא נפלה בו עוצמה מהמשפט הקודם שאמרה,
הבטתי באבי בציפיה שיעשה משהו, אך הוא עמד שם ושתק בוהה ברצפה במבט מתחננן כמחכה שתבלע אותו,
"תגיד משהו" צעקתי עליו,
"תגיד שאתם עובדים עלי שאתם לא עושים את זה!" השמכתי אך מבטו לא זע ועפעף לא נד, הוא התעלם,
הדמעות זרמו ההתיפחויות גברו עם כל משפט והכבידו על הקושי לדבר.
דשתי בעקבי עד לחדרי לקחתי את ילקוט בי"ס ושפכתי את תוכנו על המיטה, מילאתי אותו בדבריפם חיוניים כמו, כסף בגדים נעליים מברשת שיניים וכו'.
פתחתי את החלון וקפצתי ממנו,
התחלטי לרוץ הרחק הרחק לא רוצה לשמוע מהם יותר לעולם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
