המוות הוא פתאומי מאוד, הוא בא אליך שאתה הכי פחות מצפה ממנו.
אני לא מפחד מהמוות.
שמי אהרון ישראל-שלום, שם רגיל לילד רגיל בכיתה ד'1, החבר הכי טוב שלי הוא רפאל בן-זמירוב מכיתה ד'2.
בערך שבוע לפני תחילת החופש הגדול השתניתי, הסתכלתי על העולם בצורה אחרת. רפאל בן-זמירוב והחיוך שלו, ספיר מורדכי והסמיילי והלבבות על החולצה שלה, גברת ליברשטיין והפרפרים על הז'קט, ופתאום שנאתי את כולם.
בערך בכיתה ב' למדתי שאנשים מפחדים מהמוות. זה היה כאמא שלי בכתה בחדר ואבא אמר שהכל יהיה בסדר ושזה שסבא מת זה קורה לכולם.
אני לא מפחד מהמוות, להפך, כשהוא בא אלי לכיתה וראיתי אותו דרך החלון, אם החולצה השחורה שלו והגולגולת עם הקרניים כמו שהיו בספרים בירכתי אותו פנימה.
ומתתי.
פייייייפ
נשמעה צפירה חזקה מאחורה, רפאל הרים את ראשו לאחור וצעק לנהג מאחוריו:"סתום כבר".
הוא הביט קדימה וידע שיפוטר, אין, פשוט אין מצב שהבוס שלו יקבל איחור כזה. כשהוא יצא מהבית כמה דקות לפני 6 הוא לא שיער לעצמו שיהיה פקק כזה גדול.
פייייייפ
רפאל סתם את אוזניו וחיכה שהמכונית מלפנים תזוז, היה אור ירוק למען השם מה הבעיה שלך ליסוע כבר, הוא צפר חלושות למכונית מלפניו.
פייייייפ
האור הירוק התחלף לאדום. רפאל קילל.
פיייייפ
אדיר סובב את ראשו במטרה לסתום את פיו של הנהג מאחור כשלפתע עצר, לבן כסיד.
הנהג מאחור הרים את ראשו וחייך אליו, הוא נופף אליו בפנים עליזות, פנים שהיו מוכרות לרפאל היטב.
אלא היו פניו של אהרון ישראל-שלום ז"ל.
הכונית מקדימה זזה וגם המכונית מאחורה, בחבטה עזה ומכוונת היטב נפגשו מכוניתו והמכונית מאחורה.
בום.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
