אלה שני קטעים שמסופרים על אותה עלילה, כל אחד מנקודת מבט אחרת.
לראשון קוראים "לעד", לשני קוראים "רק שתדעי".
מקווה שתהנו:)
--------------------------
~לעד~
אותה הרגשה רודפת אותי כל יום, הכל אותו דבר.
היא מאכזבת, אבל אני לא זאת שצריך להאשים אותה. ניסיתי הכל כדי להתרחק ממך.
זאת לא אשמתי, זאת לא אשמתי, זאת לא אשמתי.
אני חוזרת על המילים האלה בראשי כל יום מחדש.
אבל הנה אני שוב, שוב רודפת אחרייך, שוב רוצה בחברתך, שוב הלב שלי מזנק ומאיים לקפוץ מהחזה עם כל פעימה.
למה זה תמיד קורה לי?
שוב ושוב אני אתאהב בך, כל פעם מחדש, כל פעם שאני לוכדת אותך במבטי, כל פעם שהמילים המחוספסות שלך מגיעות לאוזני, אני מתאהבת בך.
שוב ושוב אני אתרחק, אברח, אתפוס מחסה כשאתה נשאר אדיש, לא מבין, אני תוהה לפעמים אם זאת בורות או זה בגלל שאתה פשוט לא אמיתי איתי, ואתה אף פעם לא שמת לב לקיומי.
שוב ושוב אני רואה שאתה לא עושה דבר, שאתה לא מנחם אותי כשאני בוכה, שאתה לא שמח כשאני שמחה.
אני רוצה לומר, אני רוצה לתת למילים לצאת החוצה, אני רוצה לצרוח בכל הכוח "אני אוהבת אותך!" ולראות שתחייך ותאמר לי שגם אתה אוהב אותי.
אבל אני מפחדת, אני מפחדת שבמקום החיוך החם שאני מצפה לו יעלה חיוך ציני וצחוק מתגלגל. או אפילו יותר גרוע, שהפנים שלך יישארו חתומות נטולות רגש.
ואני בוכה על זה שאני פחדנית, על זה שאני טיפשה, על זה שהצלחתי להתאהב בך.
כל כך הרבה מחשבות שאני לא מסוגלת לסלק מתרוצצות בראשי, כל כך הרבה מחשבות שאני רוצה לסלק, לבעוט החוצה מהראש שלי ולצרוח עליהן.
אני מנסה לחיות בלעדיך, אבל כל פעם שאני מנסה אני מרגישה רע, כי אתה חוזר והכל נעלם, וכל תשומת הלב שלי נתונה לך, רק לך.
ניסיתי, כמה פעמים ניסיתי, לשכוח ולהיעלם.
ואני לא יכולה, כי אתה נמצא כל הזמן בראש שלי, לא עייפת מזה? לא עייפת מכל המבטים המסתוריים שאני נועצת בך? לא עייפת מכל המשפטים הלא הגיוניים שאני פולטת מפעם לפעם?
לא שמת לב לחלומות בהקיץ? לא שמת לב שאני מחייכת שאני רואה אותך? לא שמת לב למפל האנרגיה ששוטף אותי, גם בשיא העייפות?
ומה אני צריכה לעשות כדי לגרום לך להבין את זה? מה אני צריכה לעשות כדי להיות בטוחה שלא תצחק עלי? מה אני צריכה לעשות?
תמיד נהגתי לבוא אליך ולבקש עצה, הפעם אני לא באה, כי אני לא יכולה.
ועל עצמי אני לא סומכת, אני לא בטוחה בעצמי, אני חוששת להיכשל.
ניסיתי לחיות עם תחושת המועקה שאני קמה אליה כל בוקר, אבל לא, קשה לי מידי.
ואתה אשם, אתה זה שגרם לי להתאהב בך, אתה זה שגורם לי להסמיק שאתה מחייך, אתה זה שגורם לבטן שלי להתהפך שאני מודאגת לגביך.
אני מסוגלת לומר שהיום שבו הכרתי אותך היה היום הכי טוב בחיי, ועם כך הכי גרוע.
למה היית חייב לגרום לי להתאהב בך?
למה התאהבתי בך מההתחלה?
למה אני אוהבת אותך?
וכל יום אני מתהפכת במיטה, מייבבת חלושות, רועדת מתחת לשמיכה, ונותנת לדמעות ליצור שבילים ארוכים על לחיי, כי אני אוהבת אותך, ואתה לא.
אני יודעת שלא, אני מרגישה שלא.
אתה יודע, אני כמעט בטוחה לגמרי שהיום שבו אצליח לשכוח ממך, לשכוח שאי פעם אהבתי אותך, יהיה היום הכי גרוע בחיי.
ועם כך הכי טוב.
~רק שתדעי~
כל מה שאני רוצה הוא שאת תהיי מאושרת.
אני לא מבין את זה, פשוט לא מבין את זה!
מה אמרתי או עשיתי לא נכון שאת משגרת לעברי חיוכים מסתוריים, חולמת בהקיץ, עושה כל מיני דברים שטותיים כאלו ואחרים כשאני רוצה שאת תהיי לרגע מרוכזת בי, ושתקשיבי לי לשנייה?
לאחרונה את יותר מדוכדכת, שמחת החיים והחיוך הקורן שלך שהתרגלתי אליהם התפוגגו ונעלמו כאילו מעולם לא היו.
ולומר לך את האמת?
אני מתגעגע.
אני מתגעגע אל הגישה החיובית שהייתה לך קודם, אל החיוך הרחב והיפה שחשף טורים של שיניים צחורות, אל גומת החן, שם, ליד השפתיים שלך, שבלטה בצורה מתוקה שחייכת.
ואיפה היא עכשיו?
איפה הנערה החיובית והחייכנית שהתיימרת להיות?
נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, לא?
ויש לך הכל, אני מוכן להעיד, יש לך הכל.
יש לך חברים, משפחה יציבה, מערכת יחסים טובה עם כל העולם ואשתו, כסף, ציונים טובים, כל מה שתרצי – את תוכלי לקבל בהינף יד.
ואני חושב שאת כפוית טובה.
בגלל זה אני לא שמח שאת שמחה.
בגלל זה אני לא עצוב שאת עצובה.
בגלל זה אני בחיים לא אצליח להזדהות איתך.
לפעמים אני כל כך כועס שאני מתאפק לא לקום ולסטור לך כשאת בוכה, אבל אני עוצר את עצמי, נשאר בפנים חתומות, ונועץ בך עיניים אדישות.
אבל איכשהו אני צריך אותך.
כי את היית שם שאני התמוטטתי, את היית שם שהכל קרס ועזרת לי להתאזן, את נשארת שכולם עזבו, את היית שם, ואת עדיין שם.
רק שתדעי, את חשובה לי.
רק שתדעי, את הצלת אותי.
רק שתדעי, אני בשבילך, ואת בשבילי.
אני מרגיש אשם על זה שאת לפעמים מתרפקת על אחרות, והן מספרות לי שאת אומרת שפגעתי בך, שכואב לך בגללי, ואני רוצה להקיא בגלל הגועל שאני מרגיש כלפי עצמי.
אבל אני מנסה להבין, אני מנסה, ואני לא מצליח, ובסוף אני נראה כמו אידיוט שאת מתפרקת, עומד ומשקיף ומשדר "לא אכפת לי."
אני מאוכזב.
כן, אני מאוכזב, בסדר?
כי ציפיתי ממך ליותר.
כשקשה לך, לבוא ולומר את זה, להתרפק ולבכות, אבל להתמודד, כמו שהתמודדת כל הפעמים.
להיות את, להיות כנה, להיות אמיתית.
אני רוצה לדעת מה מפריע לך, אז אולי אני אצליח לתקן, לעזור.
אני לא רוצה להיות תלוי בך כל כך, את יודעת, אני לא יכול להיתלות בך כל חיי ולצפות שתתמכי בי בכל צעד שאני עושה.
אבל אני רוצה שתדעי, בכל מקרה.
אני צריך אותך.
אני דואג לך.
אני מתגעגע.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
