טיפות הגשם זולגות במורד לחייה, מלטפות את גופה ומרטיבות את שערה השחור משחור.
טיפות הגשם הקטנות, מנצנצות לאור פנסי הרחוב, נעות באוויר ונראות כמו אבקה קסומה.
היא פוחדת,אבודה בעולם של צללים, ללא כל רע או ידיד.
היא אבודה, אבידה את דרכה במבוך המבלבל, מבוך חייה המבולגן.
הם צופים בה, מרותקים, מתבוננים בה, מבלי למצמץ לרגע.
הם צוחקים לה, נבזיים, קרים ומרושעים, אחריה במבוך.
הבית רעוע, הבית קר, אך במקום אחר, אין לה מפלט.
הבית דומם, הבית חשוך,אך שם היא מרגישה בטוחה ומוגנת מתמיד.
הוא יושב שם, מחכה לה, שתבוא לתחלוק איתו את מיטתה.
הוא מתחכך בה, פרוותו מלוכלכת במעט, אבל הוא מלא אהבה וחיבה.
היא מנשבת, מעיפה את שער הנערה לאחור ומנפנפת בוילונות.
היא שורקת, שורקת להם שיר ערש, מלטפת אותם ומייבשת אותם.
היא שמעה אותם, העלים נרמסים לנוכח סוליות נעליהם.
היא שקטה, שקטה ומוכנה לכל, היא לא מפחדת, כאן במבוכה הקטן.
הם נכנסו, ולא רואים אותה, היא כבר לא שם.
הם מופתעים,ורגוזים, מקללים בשקט ומיילים לתפוס אותה.
היא רצה, רצה הרחק מכאן, אץ אחד לא יבוא אליה עוד.
היא מערסלת את חתולה בזרועותייה, מגינה עליו מהגשם, מהקור.
הוא דומם, ויציב, הוא גדול ואפור.
הוא יבש, וחמים, הוא מכסה ומגן.
הם שוכבים תחתיו, נרדמים ומחכים לבוקר.
הם לא מתעוררים, והשחר כבר הפציע, חושף שלולית דם,דמות נערה וחתול.
הוא קטן, הוא רטוב.
הוא מבלבל, מרושע, מבוך הטיפות הקטן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
