"ג'ונתן, הגיע הזמן להגיש את החיבור לפני הכיתה, בוא, קדימה, קדימה." המורה זירזה בי לעמוד מול הכיתה.
אחזתי את הדפים בידיים רועדות, הרגשתי איך השורות שעבדתי עליהם בבית, והטון השליו פורחים מזיכרוני.
"הכל יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר." סיננתי בלחישה ביני לבין עצמי.
הבטתי לעבר השורות האחרונות, פטר נשען אחורה בכיסאו ומלמל כמה דברים לילדים שמאחוריו, הם התפקעו מצחוק.
זהו זה! אני לא הולך לתת לו להמשיך להשפיל אותי ככה, מה שלא יהיה!
נשמתי עמוקות, ושאלתי מהמורה טוש מחיק ללוח, ידי רעדה שכתבתי את המשפט על הלוח "הגיבור שלי הוא באטר".
"באטר זה שם של כלב!" קרא פטר והחברים שלו צחקו.
"בדיוק." אמרתי בחיוך מסתורי, מסווה את התדהמה על הניחוש המדויק שלו. "הגיבור שלי הוא כלב."
פטר חייך חיוך במלוא הפה, חיוך שאפשר כמעט לאשר בביטחון שהוא אוזן לאוזן.
מפחיד.
"קדימה ג'ונתן, אין לנו את כל היום, לצערי הרב." המורה המשיכה לזרז אותי.
נשמתי עמוקות והבטתי במילים על הדפים הלבנים, בהתחלה הן היו מעורפלות, אבל לאחר מכן הערפל נעלם ובקול בטוח ושקט התחלתי להקריא את הכתוב.
"הגיבור שלי, תאמינו או לא, הוא כלב, כלב בעל סיפור מדהים. לצורך הסיפור, ראיינתי אנשים שהיו עדי ראייה למעשה." הקול שלי היה מעט מהוסס, ככה שמעתי את עצמי, הבטתי לעבר הילי, היא שיחקה בעפרון שלה על ידה, איזו הצלחה מופלאה יש לי, חצי כיתה הפליגה בעולם הדמיון לעבר עולמות אחרים, וחצי כיתה אחרת מקשיבה לי רק כי אין לה שום דרך אחרת להעסיק את עצמה, כל הכבוד ג'ונתן!
"האדם הראשון שראיינתי היה, בעצם, הייתה, ג'ניס טלנו." נשמתי עמוקות, זה מתחיל עכשיו, אין מקום לטעויות. " 'מעולם לא ראיתי עוד מעשה כזה בחיי,' אמרה לי כששאלתי אותה על באטר. 'הכלב שחיכה לבעליו כל יום באותו מקום קבוע במשך יום העבודה של חברו ריתק אותי מאוד, אהבתי לראות איך הכלב קפץ לזרועותיו של הבעלים שלו, ששיתף פעולה עם המחווה ופרע את פרוותו בידיו, זו הייתה מחווה כל כך יפה...' היא מחתה דמעה מעינה, התברר לי כמעט מייד שסופו של הסיפור היה טראגי." שמחתי לראות שכבר הצלחתי לשבות כמה בנות מהשורות האחרונות, הן הקשיבו לי בסקרנות ונעצו בי עיניים, אולי חוסר תשומת לב זה עדיף... ואולי לא.
"גברת טלנו סיפרה לי מעט חומר מכדי להשתמש בו לעבודה, ולכן, מייד לאחר מכן ראיינתי את ברן בלאק, עד ראייה שעבד בדוכן הנקניקיות לצד תחנת הדואר, שם חיכה כל יום באטר לבעלים שלו, ששמו היה, דרך אגב, גון ווילס." אפילו יותר ילדים הסתכלו עלי עכשיו בסקרנות, תודה רבה! " 'כל יום ביומו הכלב קפץ לזרועותיו של ג'ון, פעם אחת כמעט הפיל אותו על האדמה, כמה צחקנו בימים ההם, בהם הכל היה כל כך מאושר...' הוא מלמל במרירות ומיהר למחות טיפה של שמן מהדוכן, שלא יתקשה, באותו הרגע ידעתי בוודאות שיש משהו שלא מספרים לי." נאנחתי, באמת לא סיפרו לי הרבה.
"בסופו של דבר דיברתי עם הדוור, טרנט דקיין, שהיה האדם הכי חסר רגשות שהכרתי במהלך הכתבה. 'הכלב הארור הזה? באטר? שקפץ כל יום על הבעלים שלו? כן... מוכר לי.' אמר. 'יום אחד הבעלים שלו התמוטט במהלך שלימד נגינה, הוא חטף התקף לב והובא לבית החולים יותר מידי מאוחר.' הוא גיחך. 'מאותו היום באטר כל הזמן המשיך לחכות, ולחכות.' "
כמה ילדים סקרו את הכיתה הדוממת בסקרנות, המורה גם היא ישבה מתפעלת מהסיפור שלי כמו ילדה קטנה ונלהבת.
"אלו היו החלקים הכי חשובים מהראיונות." אמרתי. "אני אספתי את החלקים והרכבתי אותם, הבנתי מה מהם דברי אמת ומה שקר, והרכבתי מהם כתבה."
נשמתי שוב נשימה עמוקה. "יום אחד ג'ון ווילס טייל לו להנאתו יחד עם אשתו, מרילין, כששמע קולות של יבבות חלושות, בתחילה חשב שהקולות היו של תינוק, אבל לאחר שהתגלה הכלב שנותר דרוס על הכביש, פצוע קלות ברגלו, היה ברור שזה לא בן אנוש.
"באטר אומץ על ידי ג'ון, הסתבר ששם ניתן לו כבר קודם לכן, וג'ון בתחילה ניסה לברר מי הבעלים, כי אשתו לא הייתה מוכנה לגדל את הכלב, הייתה להם 'ילדה' בת שבע עשרה בבית וזה היה מספיק בשבילה, כך אמרה לו. אבל לאחר מכן התברר שלא נמצאו הבעלים ואיכשהו אשתו הסכימה לדבר, בתנאי שהכלב לא יכנס לבית.
"בתחילה באטר אפילו לא הסכים שלא להיכנס לבית, הוא עשה את צרכיו בכל מקום-" בשלב הזה כמה מהילדים גיחכו. "-והפך את כל הבית. ג'ון נהג עם הכלב בחופשיות והותיר לגור הקטן לעשות מה שהוא רוצה, לאחר איומים מצד אשתו שתיתן לו לישון במלונה, יחד עם ה'כלב'. הוא התחיל לאלף את באטר.
"בתחילה זה גרר הרבה בעיות, באטר כמעט גרם לדוור התקף לב, שבר את האגן של ג'ון באחת ההתנפלויות שלו, וקרע את המכנסיים של שליח הפיצה. אבל בסופו של דבר הכל הסתדר, באטר התחיל לעקוב אחרי ג'ון, ובסופו של דבר התלווה אליו כמעט לכל מקום, כשעקב אחריו לעבודה שלו בלימוד מוזיקה, חיכה מחוץ למבנה במקום קבוע על כיכר ישנה, שהייתה לצד תחנת דואר, שהיה לצד המבנה בו לימדו את הילדים סוגים שונים של אומנות.
"ילדתו גדלה והתפתחה יחד עם הכלב, היא כברה הפכה להיות בת עשרים ושלוש שלכלב הושלמו שש שנים במשפחה, היא נכנסה להיריון ילד עם בן זוגה, מייקל.
"יום אחד באטר התלווה יחד עם ג'ון לבניין, ישב במקום הקבוע שלו, וחיכה לג'ון שישוב מהעבודה, אבל ג'ון לא חזר, הוא חטף התקף לב, וכפי שאמר טרנט, הובא להית החולים מאוחר מידי.
"באותו היום באטר חיכה עד שעת לילה מאוחרת, רק אז מייקל הגיע ואסף אותו הביתה, כשמצב רוח עכור אפף שם. מספר פעמים באטר ברח בחזרה לתחנה כדי לחכות לבעלים שלו, וכל פעם מחדש נאסף משם על ידי ביתו של ג'ון.
"כשמכרו את הבית, באטר הלך יחד הבת של ג'ון, בעלה, והילד הקטן שנולד להם, שמו ג'ונתן – אני – היינו שוב היו היחידים שדאגו לו, אבל גם אז ניסיונות הבריחה של באטר כדי להיפגש יחד עם ג'ון לעולם לא נפסקו, לבסוף אמא שלי נאלצה לשחרר אותו, מודאגת ועצובה." נשמתי עמוקות פעם נוספת, זה עומד להסתיים עוד מעט. "באטר חזר לתחנת הדואר, ומאז חיכה, ולעולם לא מצא את ג'ון."
כבר לא הייתי זקוק לדפים, הרפיתי את ידי שאחזה בהם ונתתי לה ליפול לצד גופי, שהדפים אחוזים בה בחוזקה. "הוא מת מזקנה בזמן שחיכה לו, לילה קר אחד, הוא לא סבל, לפחות לא פיזית." מישהי השתנקה, לא טרחתי לבדוק מי, אבל נעצתי בכל התלמידים מבט מלא משמעות והרגשתי שהם נשאבו לתוך הכתבה. "יש כאלו שאומרים שהוא עדיין מחכה לבעלים שלו, שהנשמה שלו, שלא מצאה מנוח עדיין, משוטטת אחרי בעליה ולא תמצא מנוח עד שתגלה אותם."
חיככתי את ידי זו בזו. "ובגלל זה באטר הוא הגיבור שלי, הוא לימד אותי מהי נאמנות, ואחרי מה שעברתי בניסיון לחקור, למרות שסבא שלי מת לפני שנולדתי, אני מרגיש שאני מכיר אותו קצת יותר אחרי הכל."
ובזה זה נגמר.
מחאו לי כפיים, קיבלתי מאה מהמורה, תודה לך סבא.
באותו היום שעמדתי לחזור הביתה, שמעתי קול של יללה חלושה, נשמעה כמו בכי של תינוק, אבל אז הבחנתי בגור כלבים שהיה שכוב מתחת לספסל, פטר היה לידו וניסה לפתות אותו לצאת. "הנה הכלב שביקשת ממני." אמר.
ברגע שראה אותי הגור יצא במרוצה מתחת לספסל וזינק עלי.
באותו היום, יצאתי הביתה עם ציון מאה בחינוך, הדפים של המחקר, וגור קטן וחדש, ששמו מאותו יום היה באטר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
