אני יושבת על כיסא החדר שלי ברגליים פשוקות ובוהה בשעון הקוקייה הישן והמקולף שתלוי על קיר חדרי.
המחוג מכה על השעה שלוש. זהו זה, זה הזמן להתחיל, אמא עוד מעט תבוא ועדיף שהיא תמצא אותי כשהכל יגמר ולא באמצע.
אני מעבירה את שתי אצבעותיי על חוד הלהב של הסכין המושחז שבחרתי בקפידה ממגירת הסכומים במטבח, הלהב מבריק באור היום. אני מביטה בסכין שבחרתי, סכין גדול וארוך בעל חוד מחודד במיוחד. למען האמת, לא ידעתי איזה מהסכינים הוא המתאים ביותר לביצוע המלאכה, אבל כשראיתי את אמא חותכת את השניצל בכזאת יעילות ומהירות עם הסכין הזה ידעתי שהוא פשוט הסכין המתאים. הקלילות שבה היא חצתה את הבשר לשני חלקים, המהירות שבה היא פשטה את העור, הדממה שבה היא קצצה אותו לחתיכות. זה פשוט הסכין המושלם כדי לבצע את זה.
אני חייבת לעמוד בכאב, חייבת. גם כשהסכין ינעץ חזק בבטני, אני אעמוד בכאב. וגם כשגופי יתבוסס בדם, אני אעמוד בכאב. אני לא אפסיק, עד אותו הרגע שבו עיניי יעצמו. אני לא אפסיק אף פעם.
לא יועדתי לחיים האלה, הם חזקים מדי עבורי, פראים, חסרי רחמים. הם גם ככה יגלו בסוף את מה שעשיתי, רק שאני לא אהיה פה כדי לסבול את ההתפרצות שלהם. אני אהיה במקום טוב יותר, במקום רחוק.
אני יודעת, אני יודעת היטב שאני לא אזכה להגיע לעולם הבא. הרי בשיעור תנ"ך גם בזמן שנמנמתי על הקלמר יכולתי לשמוע היטב את החדות ואת ההחלטיות שבקולה של המורה לתנ"ך כשאמרה שמי שמתאבד לא זוכה בתנ"ך להגיע לגן עדן.
זה לא שאני לא רוצה להגיע לגן עדן, אני פשוט לא מרגישה שיש עוד טעם לחיי, אני לא מרגישה שלמשוך עוד יום ועוד יום זה חכם מצידי כי האמת שהיא שחיי הפכו לגיהינום ולא ככה אני רוצה לזכור אותם. אני רוצה לזכור את החיים שלי עוד לפני שכל הסיפור הזה התחיל, שהייתי פשוט תמימה וזכה, שלא חטאתי ולא פגעתי באף אחד. האם זה יותר מדי לבקש?
גן עדן, גיהינום... אני מנערת את ראשי. בחיים האחרונים של חיי, אני לא רוצה לפחד ממה שיהיה. אני רוצה לעשות את זה באומץ, לא לפחד. פשוט לסיים עם זה.
וככה בתנועה טבעית וקלילה, כאילו אני מושיטה את ידי לאחוז באיזה כלבלב חמוד שאני רוצה לחבק, אני אוחזת בסכין, קמה על רגליי ונושמת עמוק.
ידי השנייה מגששת ברעד את מכשיר הפלאפון שלי.
בגלל שלא הייתי בטוחה אם אוכל לשרוד את כאב הסכין החדה, בלעתי יותר מ-20 כדורי אקומול. לא רק שהדבר יוודא את מותי ויעזור לי להפסיק את הכאב הזה, אלא גם יגרום לי לא להרגיש את הכאב של הסכין ושל הפגיעה, הרי ידוע שאקומול משכך כאבים לא?
באצבעות רועדות אני מקישה מספר החיוג 1, מה שמביא אותי בחיוג מהיר אליו.
אוויר רוני, אוויר. עוד מעט הכל הולך להיגמר, אל תפחדי יותר. עוד מעט תוכלי לישון בשקט. רק עוד קצת, תחזיקי מעמד. בדיוק ככה תנשמי עמוק.
"איכ רוני את הבן אדם הכי מגעיל שיצא לי להיתקל בו בחיים. רק חכי שההורים יגלו על זה, הם בחיים לא יסלחו לך על זה."
הזיכרון צלול וחיי יותר מתמיד. אני מנסה לא לחשוב עליו אבל המשפט הזה ממשיך להדהד במוחי.
"הלו? רוני?" קול מחוספס קוטע את קו המחשבה שלי וחודר למוחי. זיעה מצטברת במצחי. אני מצמידה את הפלאפון לאוזני. הקול שלו, הקול הגברי והמחוספס שלו, שתמיד לחש באוזניי דברים נעימים גורר אותי אחורה, לאלפי זיכרונות משותפים ביחד.
שלווה מקיפה אותי לפתע, כאילו מלאך מדבר אלי. אני מרגישה את המוות יותר מתמיד, מחבק אותי ועוטף אותי בזרועותיו. זהו זה אהוב יקר, זה הזמן ללכת.
דקירה חדה בבטן גורמת לי להתקפל אחורה ואני מתנודדת בכאב. "אהוד," אני מתנשפת, הכאב מתגבר מרגע לרגע, זה מרגיש כאילו מישהו שורף את הקיבה שלי מבפנים. "רק רציתי לשמוע את הקול שלך."
אני לא מהססת כעת, אני לופתת את הסכין המושחז ונועצת אותו במהירות עמוק בתוך בטני.
אני פולטת צרחת כאב עמומה. דם מתחיל לנזול מבטני, נספג בחולצתי. הדם נוזל מהר כל כך.
"רוני? רוני! תעני לי, אלוהים את בסדר? רוני אני מתחנן, הכל בסדר? איפה את? אני בא עכשיו, אל תזוזי לשום מקום."
דמעות מציפות את עיניי ואני לא יודעת ממה הן נובעות, מהכאב הנפשי או מהכאב הפיזי. אני מרגישה את שניהם כל כך חזק.
"רוני? את עשית משהו לעצמך? אלוהים רוני, אני כל כך מצטער! רוני אני אוהב אותך אני נשבע לך בחיים שלי, רוני אני אוהב אותך לכל החיים. רוני בבקשה אל תעשי לי את זה. רוני איפה את? תגידי לי איפה?"
אני רוצה לענות לו. אני כל כך רוצה לענות לו. אבל בשארית כוחותיי אני רק מצליחה לצרוח מכאבים ולהתמוטט על השטיח. הדם זולג לאורך כל ברכיי.
אני שולחת את ידי אל מכשיר הטלפון הזרוק במרחק כמה סנטימטרים ממני, בקושי מצליחה לשמוע את הזעקות הבוקעות ממנו.
"תקעתי בעצמי סכין, אודי." אני קוראת לו באותו הכינוי שקראתי לו כשהיינו קטנים. עיניי מתמלאות בדמעות. "רציתי אותך כל כך, אודי. רציתי שנצעק לכל העולם על האהבה שלנו. למה לא אודי?" אני בוכה בגרון צרוד ומתאפקת שלא לצרוח כשאני נוזל מפי.
"אני שולח אלייך ניידת אמבולנס עכשיו, תחזיקי מעמד רוני! אני מתחנן. בבקשה."
אני מנסה לענות לו, אך מקולי נפלטת רק יבבה חלושה. אני שומטת את מכשיר הטלפון על הרצפה. עיניי מתחילות להיעצם בניגוד לרצוני, כאילו קשה לי להחזיק אותן פתוחות.
"רוני? רוני אני מתחנן תעני לי, אני עוד שנייה משתין במכנסיים. אני בדרך אלייך באוטו, פשוט תמשיכי לדבר אלי. האמבולנס בדרך. את לא הולכת למות לי רוני, את שומעת אותי? אני מצטער אני כל כך מצטער, לא הצלחתי להגן עלייך כראוי." הוא מתייפח. "את לא יכולה ללכת בלי לשמוע אותי! אני אוהב אותך, רוני. גם בעולם הבא. אני שלך, לנצח. את יכולה לעשות איתי מה שאת רוצה, קחי את הלב שלי ותמחצי אותו אם את רוצה רוני, הוא גם ככה כבר שבור ממזמן. כל מה אי פעם רציתי זה אותך."
הגוף שלי מתחיל לרעוד בחוזקה, אני מפרכסת בלי אפשרות להפסיק, הכל קורה כל כך מהר. קצף יוצא מפי ואני מרגישה שאני נחנקת, שאני נשאבת, שהנשמה שלי נמחצת.
אני עוצמת את עיניי בחוזקה ונותנת למוות לקחת אותי איתו אל עולם טוב יותר.
****** אני בדרך כלל משתדלת לכתוב סיפורים פחות אובדניים מזה, פשוט לא יודעת הייתה לי השראה
לכתוב את הסיפור הזה. הוא מ ו מ צ א לחלוטין, אני לא מתכננת להתאבד וזה גם לא מבוסס על משהו אמיתי
חס וחלילה... בקיצור מקווה שאהבתם:)*****
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
