המלך הקטן, ישוב על כסאו וגופו הקטן שוקע בתוך הריפוד הרך והאדמוני, שרביטו שגדול פי שתיים מגופו נאחז בידו בחוזקה, שיערו הבלונדיני נפל כבר על פניו הטהורות והחיוורות, על ראשו מונח כתר מפואר וקטן שהוכן למידותיו, עיניו הירוקות והמלוכסנות הביעו שאין בו הרבה חוכמה, ועל כתפיו הצנומות גלימה רחבה שירש מאביו המנוח.
תווי פניו של מלכי היו חלושים וכמעט לא נראים לעין, שני האנשים שבאו למשפט הביטו בו בעיניים משתאות.
לרגע אחד מהם פרץ בצחוק מופרע, לא היה קשה להבין שהמלך הקטנטן לא מהווה הרבה איום, לפחות לא מבחינה פיזית.
מלכי נעץ בי מבט מהסס שנהפך יותר ויותר בטוח בעצמו, כאילו אמר לי תשתיק אותו, בבקשה, תשתיק אותי, כואב לי.
מלכי הצעיר היה מאוד חלוש בגופו, סובל הוא מאז ימי ינקותו במחלה נדירה שהחלישה אותו פיזית, אך הוא מעולם לא נכנע לה.
זאת לא מחלה סופנית, למזל שושלת המלוכה והתומכים בה.
"שקט בבית המשפט!" קולי רעם, ומלכי ניסה להשוות לעצמו ישיבה נאותה, שתבגר אותו בכמה שנים.
"למה שניכם נמצאים פה היום?" שאל מלכי.
"אני לא יודע," אמר הנאשם. "תשאל אותו!"
"טוב, מלכי," האזרח השני כרע ברך בפני המלך הצעיר. "אני איכר, בן לשושלת ארוכה של איכרים, ואני מגדל תבואה רבה בשדות הרחבים של-"
"-המלך אינו רוצה לבזבז את זמנו, אתה חושב שאתם היחידים להישפט? או שהמשפט הזה הוא מקום כדי להפיץ את השדות שלך באוזניהם של חבר הנאשמים?" שאלתי והחוותי בידי לגבי חבר הנאשמים שמנה תריסר איש. "תגיע לעיקר בסיפור."
"טוב," ענה האיכר המבויש. "כבר כמה שבועות אני שם לב שחלקים נכבדים מהתבואה נעלמים, החלטתי להציב מלכודת למי-שזה-לא-יהיה, האמת שתיארתי לעצמי שזה יהיה מכרסם, הרי יש הרבה מכרסמים בשלב הזה של השנה-"
"-שוב הולך סחור סחור." הערתי ושרקתי לי שריקה תמימה.
"יום לאחר הקמת המלכודת נשמעה זעקת כאב מהמחסן, מלכי, אתה יכול לתאר לעצמך את מי מצאתי לי גונב את התבואה." האיכר נשם עמוקות.
"מה פתאום?!" מחה הנאשם. "אני בכלל הייתי בשוק באותו היום!"
"מלכי?" שאלתי את המלך.
"אני לא רואה שקר בעיניו של אף אחד מהנאשמים." ענה הילד, ובכובד ראש, הוא היה אחד האנשים החכמים ביותר בממלכה, יש להאמין לו. "אבל אני גם לא רואה אמת."
"מלכי, איך הדבר ייתכן?" שאלתי בפליאה, איך אפשר לשקר ולומר ת האמת בו בזמן?
"האיכר צודק בבר אחד, וגם הנאשם צודק, אבל האיכר לא סיפר את כל האמת, נכון?" המלך חייך חיוך צחור לעבר האיכר המבויש. "אתה צריך להתבייש בעצמך שנשבעת לומר את כל האמת, פה, בבית המשפט, הרי לא כל האמת יצאה לאור, נכון ידידי?"
האיכר הסמיק בבושה וחפן את ראשו בכפות ידיו.
"מילותיך האשימו מישהו שלא ציינת את שמו, כי אם אז הייתי רואה שאתה משקר, הגד לי, מי אכל את התבואה?"
"אשתי." אמר האיכר בבושה.
"טוב מאוד, לחבר הנאשמים יש משהו להוסיף?" הפנה הנסיך הקטן את שאלתו אל הנוכחים שישבו בבי המשפט וגוועו את המשפט ואת אירועי היום בצימאון.
"לא." כולם הסכימו פה אחד.
"טוב מאוד שכך," אמר מלכי. "אני קובע שבמשך חצי שנה האיכר צריך להביא לנאשם רבע מהסכום הכולל של התבואה שלו, אחרת יביא לתלייה שלו."
האיכר התכוון למחות, אך לא יכל לומר דבר.
וככה שוב, הצליח מלכי להוכיח את חוכמתו, המלך הקטן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
