הוא אחז בידית המזוודה ביד אחת, וביד השנייה יצב את התיק הגדול שהיא תלוי רפוי על גבו. עיניו הושפלו לרצפה.
הסתכלתי על האיש הזה, על הגבר הראשון שאליו נחשפתי מיום היוולדי, אל הגבר שטיפל בי כל השנים האלו והיה עבורי הכל והרגשתי כאילו הוא זר, איש לא מוכר שאין ביננו קרבה יותר.
כאילו כלום לא נשאר. חוץ מהשם, השם שלו תמיד יישאר חרוט בליבי.
"אבא."
הוא מרים את מבטו ומביט בי. אני מתקרבת אליו בצעדים שקולים, כל גופי רועד. אני מבחינה במבטה של אמא, מציץ עלינו מהמטבח. מבט עצוב ומיואש. היא מסיטה את ראשה הצידה כשהיא רואה שקלטתי אותה.
"ליאנילה..." הוא מלטף את עור פניי ברכות וכשהוא מזיז את ידו, אני מרגישה צריבה כזאת. כאילו אני רוצה שהוא ימשיך ללטף אותי, שהוא ימשיך לגעת בי ברכות. אני משתוקקת לחיבוק ממנו.
אני מנערת את ראשי. "אבא עזוב את כל השטויות האלו, אתה ואמא התמודדתם עם דברים יותר גרועים והיו לכם ריבים יותר קשים, תחזיר את המזוודה, אבא. תכניס את הבגדים שלך לארון."
הוא מחייך אלי בעצבות ונסוג לאחור, כף ידו ננעלת על ידית המזוודה. "לא הפעם ליאני, לא הפעם." הוא ממלמל, ספק לי ספק לעצמו.
אל תוותרי. אל תוותרי. אני חוזרת על המשפט הזה בראשי מספר פעמים ומנסה לחזק את עצמי. הוא יכנע עוד מעט, כמו שהוא תמיד נכנע, הרי זאת לא הפעם הראשונה שהוא חושב על לעזוב. עוד שנייה ליאן, עוד שנייה הוא יחזיר את הבגדים לארון. רק עוד שנייה.
"אל תלך אבא, אמא לא התכוונה לזה באמת... היא פשוט עצבנית בימים האחרונים וזה יצא קצת עלייך, אני אדבר איתה אבא, היא תשפר את ההתנהגות שלה אתה תראה! אולי נוכל לצאת לנופש שלושתינו מתישהו אבא – " שטף של מילים מהירות נפלט מגרוני ואני לא מצליחה לעצור.
הוא קטע אותי. "ליאן, את לא צריכה לדבר עם אמא עלינו ואת לא צריכה לנסות לסדר ביננו שום דבר, כי אי אפשר לתקן את מה ששבור. אני ואמא גמרנו, יפה שלי. אני מצטער באמת, אבל אני לא מוכן יותר לחלוק את אותו האוויר עם האישה הזאת תחת אותה קורת גג, זה יותר מדי עבורי כבר."
הייאוש זורם בעורקיי, זה באמת היה אחד הריבים הכי קשים שהיה להם, ושוב על שטויות כמו באיזה ערוץ נצפה או למה התקלחת וסיימת את כל המים החמים. הלוואי שהם היו מצליחים פעם אחת פשוט להיות נחמדים אחד לשנייה, בלי להעליב או לצעוק אחד על השנייה.
אני ממקדת את מבטי במזוודה שהוא אוחז. מזוודה בצבע אדום כהה, קצת מאובקת.
המזוודה המטומטמת הזאת! אלוהים, כמה שאני שונאת את המזוודה הזאת. כמה פעמים נאלצתי לראות אותה.
אני בועטת במזוודה ברגע של כעס. למשך כמה שניות היא מתנודדת על הרצפה, נמשכת לצד אחד יותר ואז היא נופלת וגוררת אחריה קול טראח צורמני.
"ליאן!" קולו נשמע כעוס. הוא מתכופף להרים את המזוודה. "בשביל מה זה היה טוב בדיוק?"
אל תלך אבא. אל תלך אבאלה שלי. אני לא רוצה לחיות בלעדייך, המחיר כבד מדי עבורי.
בבקשה, אני מוכנה לסבול את הריבים שלך ושל אמא, אני מוכנה להיות הקיר שיפריד בינכם גם אם בסופו של דבר אני אתרסק, זה לא חשוב. אני אחצוץ בינכם עד שתוכלו להסתדר.
בבקשה אבא, אני לא יודעת איך לחיות בלעדייך.
"אתה לא עוזב אתה שומע אותי?! תפרוק את המזוודה שלך עכשיו, ולך תתנצל בפני אמא. זה לא משנה אם אתה צודק או לא, הקשר שלך איתה צריך להיות לך הרבה יותר חשוב מהאגו, זה מספיק אבא!" אני צורחת עליו בתקיפות.
אני שומעת מהמטבח את התייפחותה של אמא ועוצמת את עיניי. אני מייחלת להיות בכל מקום בעולם ברגעים האלה, רק לא פה. ה' תעשה אותי ציפור כדי שאוכל לעוף הרחק מכאן.
"ליאן, זה באמת לא משנה מה תגידי עכשיו כי אני כבר הגעתי להחלטה. ואני לא אבקש סליחה מהמפלצת הזאת!" הוא מרים את קולו בכוונת תחילה כדי שהיא תשמע והתגובה לא מאחרת להגיע...
"מפלצת הא?" שאגתה הצרודה של אמא מהדהדת בכל חלק בבית. "אולי לפחות תספר לילדה את הסיבה האמיתית לעזיבה שלך? הא? אולי פעם אחת בחיים שלך תיהיה גבר ותגיד את האמת, י'זבל!"
מצחו של אבא מתכווץ והוא מאגרף את כפות ידיו. "אל תעזי אפילו גילה, אני מזהיר אותך! אני עוד אראה אותך בבית המשפט – "
קולה מתעלה על שלו. "לאבא המדהים הזה שלך, זה שאת כל כך מעריצה יש אישה אחרת. כל הזמן הזה הוא ניהל רומן והוא עוזב אותנו בגללה!"
אני מרגישה כאילו מישהו ירה בי כדור, ממש לתוך הבטן. אני מתכווצת בהפתעה. העולם סביבי מתחיל להתפרק לאט לאט ואני לא יודעת איך לעצור אותו מלהתפרק. האדמה רועדת.
"אל תגידי אותנו! אני עוזב אותך, לא אותה. ליאן אני אוהב אותך ושום דבר שתעשי לא ישנה את זה אף פעם."
לפני שאני מצליחה לעצור אותן, הדמעות מתחילות לזלוג במורד לחיי. "זה נכון?"
"ליאן..."
"תענה לי! תגיד לי את האמת! יש לך רומן עם אישה אחרת? בגדת באמא?"
תחושת הבגידה שורפת את גופי מבפנים. אני רוצה למות.
"כן." הוא מסיט את מבטו הצידה, מובך מלהסתכל לי בעיניים. "אני יודע שזה לא היה בסדר, אבל אני לא מתחרט על זה, האמת היא שזה היה עניין של בחירה ואני בחרתי בלחיות. אני בחרתי בחיים, ליאן. אני לא יכול להתחרט על זה גם ארצה."
למשך כמה שניות דממה רועמת שוררת בין שנינו. בינתיים מהמטבח אני שומעת את אמא מנסה להחניק את בכייה, מה שעוד יותר שובר אותי.
"ליאן..." הוא מושיט את ידו כדי לגעת בי.
אני דוחפת אותה באגריסיביות אוטומטית. "תעיף את הידיים שלך ממני." אני מסננת מבין שיניי החשוקות.
תחזיר אותן אבא. תחזיר אותן עכשיו. בבקשה אבא, אל תפסיק לחבק אותי אף פעם. אל תפסיק ללטף אותי אף פעם אבא. בבקשה תגיד לי שאתה לא האיש שאמא אומרת שאתה. בבקשה תגיד לי שאתה לא עוזב, שאתה לא בגדת.
אלפי זיכרונות ילדות תוקפים אותי. אל מול עיניי אני רואה את אבא שלי, מלמד אותי איך לנסוע על אופניים. אני רואה אותנו הולכים ביחד לים עם המצופים הירוקים שלי. אני כל כך רוצה לחזור אל הרגעים האלה.
אני מתקרבת אל דלת הכניסה ומסובבת את המנעול באיטיות. כל תנועה כואבת יותר. הלוואי שיכולתי פשוט להיעלם. הדלת משמיעה צליל חריקה צורמני כשאני פותחת אותה ומשב רוח עדין חודר אל תוך פנים הבית.
"עדיף שתלך."
אל מול עיניי אני רואה את אבא ואני בטקס מסיבת הסיום שלי. כמה שהוא גאה בי, מרים אותי ומניף אותי לכל עבר. שמלתי מתנופפת ברוח וצחוקי מתגלגל.
"ליאן, אני בגדתי באמא, לא בך. אני מצטער על זה, באמת."
"זה קצת מאוחר להגיד את זה, אתה לא חושב?" אני יורקת ארס לכל עבר. "זה גם קצת לא פייר מצידך, בהתחשב בעובדה שבמהלך ה-6 שנים האחרונות בכל פעם שאתה ואמא רבים אין לך בעיה לערב אותי בזה, אף פעם לא הייתה לך בעיה לערב אותי בבעיות שלכם ותמיד הייתי מין גלגל שלישי בקשר שלכם, אז פתאום אתה בגדת רק באמא? אתה בגדת בכל המשפחה הזאת ברגע שהחלטת להיות עם אישה אחרת! אני לא רוצה לראות אותך יותר."
הכעס בתוכי מבעבע.
הטלפון שלו מצלצל אבל הוא ממהר לכבות אותו.
"זאת היא, נכון? עדיף שתלך, שהיא לא תחכה לך יותר מדי. " אני לא יודעת מי מדברת עכשיו, האם זאת אני? זה לא נשמע כמו משהו שאני אגיד. יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לו עכשיו, כל כך הרבה דברים ואני לא יודעת מה להתחיל להגיד קודם. אני מרגישה כאילו יש משהו שאני ממש רוצה להגיד לו, אבל אני לא מצליחה להיזכר מה זה. הכעס מעוור אותי וכל מה שאני מצליחה לראות אל מול עיניי זה אותי אותו ואת אמא ברגעים היפים שלנו, זה דוקר כמו סכין.
הוא קופא במקום.
"לא שמעת מה אמרתי? אתה לא הבן אדם שחשבתי שאתה. אתה... אתה..." הבכי חונק אותי. "פשוט לך מפה כבר! עזוב אותנו! מה אתה מסתכל עלי ככה בעיניים האלה?! אתה הרי זה שארז את המזוודה ורצה לברוח מפה גם ככה, לא? מישהו הכריח אותך לבגוד באמא?!"
הוא פותח את הדלת בלי להגיד כלום וגורר את המזוודה שלו אחריו, אני שומעת את פסיעות רגליו הכבדות רוקעות על הרצפה, מתירות אחריהן שובל של דממה.
אני סוגרת את הדלת אחריו ומרגישה מעין ריקנות מוזרה כזאת, מין חלל מוזר שנוצר בתוכי.
ואז אני נזכרת במה שרציתי להגיד לו מקודם.
אם אתה הולך אז קח אותי איתך. אל תשאיר אותי לבד, אבא.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
