"אמא, תפתחי מהר ערוץ 2!".
- למה, מה יש?
"אני בטלוויזיה אמא! יוהו!".
אני גאה בעצמי. סוף סוף הגשמתי חלום ילדות והופעתי בטלוויזיה. רק לפני דקה נחת כאן טיל, בשכונה שלי. בתחילה פחדתי אך כאשר נפל, יצאתי במהרה החוצה לראות את המאורע. בכל זאת, לא בכל יום אתה זוכה שייפול לך טיל בשכונת ילדותך.
רצתי החוצה, התקשרתי לכמה חברים, ובדקנו את המקום. המון רסיסים, מכונית מנופצת, איש לא נפגע. עד מהרה הגיעה המשטרה, יחד עם כמה אמבולנסים ומספר חיילים של פיקוד העורף. אחת מהן נראית ממש טוב. תכננתי לבקש ממנה את מספרי החירום שלה, אך בשניה האחרונה נמנעתי מכך. משהו אחר וגדול יותר צד את עיניי.
צפיתי בו בכל יום מאז שהייתי קטן. בכיתה היינו עורכים תחרויות חיקויים. אני נשארתי נאמן אליו, ותמיד זכיתי במקום הראשון. חבר'ה, משה נוסבאום, כאן בבאר שבע. כבוד או לא? האיש שמסוגל לשדר שעה שלמה על כלום, עומד לדווח מהשכונה שלי. שלי!
הבטתי בו, כיצד הוא אוחז במיקרופון שלו, מחכה לאות מהאולפן בכדי להתחיל לדווח. ברגע שניתנה לו האות, ניתנה גם לנו האות לרוץ ולתפוס עמדה. מאחוריו. כשראיתי שהוא מתחיל לדבר, סימנתי לחבריי והחלנו לקפוץ מאחוריו. כל אחד מאיתנו התקשר הביתה ובישר להוריו שהוא מצולם! צחקנו, עשינו שטויות ופרצופים למצלמה, באמת שהיו רגעים מצחיקים. כמה שוטרים ניסו לפזר אותנו. משביתי שמחות. הם לא רואים שאנחנו נהנים? נמאס כבר מהשהיה במקלט. רוצים לראות ולהיראות! השוטר אמר לי שאם אני לא רוצה לראות אגרוף מקרוב, עדיף לי שאשתוק ואלך משם. מנאייק.
מאז אנחנו שם. אורבים לשדרי החדשות על מנת לעמוד מאחור ולהראות את עצמנו. אור הלר, רוני דניאל, אלון בן דוד. כולם חשו את נחת זרוענו, ואת הבל פינו המצחין. אשמתנו שהאזעקה העירה אותנו? אין זמן לצחצח שיניים. תאשימו את הערבים, לא אותנו. החלטנו להפיק לקחים. בכל יום אחד מאיתנו אחראי לראות את מי מציבות חברות החדשות בעירנו. אם מדובר בבחורה, אנו מתקלחים ומתבשמים. אני לפחות, שם את כובע המצחיה החדש שלי, מקולקציית 2009 ולא הישן מהמשחקים של הפועל. בכל זאת, צריך להקפיד על לבוש הולם.
רגע השיא ארע כאשר אחת השדריות הגיעה לאחר נפילה נוספת. ביקשנו ממנה שתראיין אותנו כעדי ראיה. עמדתי שם, מול כל עם ישראל, עם הכובע, עם נעלי הפומה, וסיפרתי את אשר התרחש. היא שאלה מה ראיתי, ועניתי לה בפירוט. כיצד רצתי בהישמע הצופר, נכנסתי אל המרחב המוגן, ראשון מבין כולם, כמו תמיד. ואז- נשמע הבום. נבהלתי כמובן, ועזרתי לאנשים. בקיצור, המצאתי כל מה שיכלתי בכדי להנות מכמה שניות של תהילה. היא קנתה את זה מיד. שאלה עוד ועוד. עניתי עוד ועוד. שאלה-עניתי. שאלה- עניתי. עדות כזו לא נשמעה מאז שאורנה דץ לכלכה על בעלה המדהים בתכנית תיעודית בערוץ 10. היא עוד תשלם על כך, נשבעתי.
הטלפונים זרמו מיד. "אתה תותח", "יצאת מלך" ואף "אתה הסקרן הכי חמוד שהכרתי", כל אלו נשלחו אל מכשיר הסלולרי שלי, שחור על גבי לבן. או אדום בעצם. מאז שמורן שינתה לי את הצבעים, ומחקה לי את הבנות הערומות, אני לא מוצא את הידיים והרגליים. והחזה. בכל אופן, חשתי על גג העולם. כנראה מפני שעליתי על גג הבניין לאתר נפילות נוספות. אין יותר סקרן ממני. לו היתה תחרות כזו, הייתי לוקח אותה בריצה, אל מקום האירוע.
אני מהיר מהמשטרה,
מכוחות ההצלה,
לעתים אף זריז מהטילים שנוחתים כאן.
אני תמיד במקום הנכון, בזמן הנכון.
"אמא תפתחי, זה אני",
אומר לה בשיחת טלפון נרגשת.
רק שהצלם לא יתקרב מדי.
עם החיוך הרחב שלי,
עוד יבחינו שיש לי עששת.
- למה, מה יש?
"אני בטלוויזיה אמא! יוהו!".
אני גאה בעצמי. סוף סוף הגשמתי חלום ילדות והופעתי בטלוויזיה. רק לפני דקה נחת כאן טיל, בשכונה שלי. בתחילה פחדתי אך כאשר נפל, יצאתי במהרה החוצה לראות את המאורע. בכל זאת, לא בכל יום אתה זוכה שייפול לך טיל בשכונת ילדותך.
רצתי החוצה, התקשרתי לכמה חברים, ובדקנו את המקום. המון רסיסים, מכונית מנופצת, איש לא נפגע. עד מהרה הגיעה המשטרה, יחד עם כמה אמבולנסים ומספר חיילים של פיקוד העורף. אחת מהן נראית ממש טוב. תכננתי לבקש ממנה את מספרי החירום שלה, אך בשניה האחרונה נמנעתי מכך. משהו אחר וגדול יותר צד את עיניי.
צפיתי בו בכל יום מאז שהייתי קטן. בכיתה היינו עורכים תחרויות חיקויים. אני נשארתי נאמן אליו, ותמיד זכיתי במקום הראשון. חבר'ה, משה נוסבאום, כאן בבאר שבע. כבוד או לא? האיש שמסוגל לשדר שעה שלמה על כלום, עומד לדווח מהשכונה שלי. שלי!
הבטתי בו, כיצד הוא אוחז במיקרופון שלו, מחכה לאות מהאולפן בכדי להתחיל לדווח. ברגע שניתנה לו האות, ניתנה גם לנו האות לרוץ ולתפוס עמדה. מאחוריו. כשראיתי שהוא מתחיל לדבר, סימנתי לחבריי והחלנו לקפוץ מאחוריו. כל אחד מאיתנו התקשר הביתה ובישר להוריו שהוא מצולם! צחקנו, עשינו שטויות ופרצופים למצלמה, באמת שהיו רגעים מצחיקים. כמה שוטרים ניסו לפזר אותנו. משביתי שמחות. הם לא רואים שאנחנו נהנים? נמאס כבר מהשהיה במקלט. רוצים לראות ולהיראות! השוטר אמר לי שאם אני לא רוצה לראות אגרוף מקרוב, עדיף לי שאשתוק ואלך משם. מנאייק.
מאז אנחנו שם. אורבים לשדרי החדשות על מנת לעמוד מאחור ולהראות את עצמנו. אור הלר, רוני דניאל, אלון בן דוד. כולם חשו את נחת זרוענו, ואת הבל פינו המצחין. אשמתנו שהאזעקה העירה אותנו? אין זמן לצחצח שיניים. תאשימו את הערבים, לא אותנו. החלטנו להפיק לקחים. בכל יום אחד מאיתנו אחראי לראות את מי מציבות חברות החדשות בעירנו. אם מדובר בבחורה, אנו מתקלחים ומתבשמים. אני לפחות, שם את כובע המצחיה החדש שלי, מקולקציית 2009 ולא הישן מהמשחקים של הפועל. בכל זאת, צריך להקפיד על לבוש הולם.
רגע השיא ארע כאשר אחת השדריות הגיעה לאחר נפילה נוספת. ביקשנו ממנה שתראיין אותנו כעדי ראיה. עמדתי שם, מול כל עם ישראל, עם הכובע, עם נעלי הפומה, וסיפרתי את אשר התרחש. היא שאלה מה ראיתי, ועניתי לה בפירוט. כיצד רצתי בהישמע הצופר, נכנסתי אל המרחב המוגן, ראשון מבין כולם, כמו תמיד. ואז- נשמע הבום. נבהלתי כמובן, ועזרתי לאנשים. בקיצור, המצאתי כל מה שיכלתי בכדי להנות מכמה שניות של תהילה. היא קנתה את זה מיד. שאלה עוד ועוד. עניתי עוד ועוד. שאלה-עניתי. שאלה- עניתי. עדות כזו לא נשמעה מאז שאורנה דץ לכלכה על בעלה המדהים בתכנית תיעודית בערוץ 10. היא עוד תשלם על כך, נשבעתי.
הטלפונים זרמו מיד. "אתה תותח", "יצאת מלך" ואף "אתה הסקרן הכי חמוד שהכרתי", כל אלו נשלחו אל מכשיר הסלולרי שלי, שחור על גבי לבן. או אדום בעצם. מאז שמורן שינתה לי את הצבעים, ומחקה לי את הבנות הערומות, אני לא מוצא את הידיים והרגליים. והחזה. בכל אופן, חשתי על גג העולם. כנראה מפני שעליתי על גג הבניין לאתר נפילות נוספות. אין יותר סקרן ממני. לו היתה תחרות כזו, הייתי לוקח אותה בריצה, אל מקום האירוע.
אני מהיר מהמשטרה,
מכוחות ההצלה,
לעתים אף זריז מהטילים שנוחתים כאן.
אני תמיד במקום הנכון, בזמן הנכון.
"אמא תפתחי, זה אני",
אומר לה בשיחת טלפון נרגשת.
רק שהצלם לא יתקרב מדי.
עם החיוך הרחב שלי,
עוד יבחינו שיש לי עששת.