"אני נכנס אל הביצה הסרוחה", הודעתי במסיבת עיתונאים ועיתונאיות אשר נערכה בעמק היפה בעולם. אצלי- אין הדרה של נשים ובמיוחד לא של נקבות. אין לדעת מתי אצטרך את עזרתה של אחת מהן בעניינים של ביני לבינה. מקצועיים בלבד, כן? כל מקצוע מכבד את בעליו ובועליו. ולפני שאחטוף את המנה השבועית מרעייתי שתחיה, אתמקד בנסיבות אשר הובילו אותי, סנופקין הגיבור, להודיע על כניסתי אל החיים הפוליטיים.
היה זה יום סגריר והקבוצה הפסידה. זה מה שקורה שאתה אוהד של קבוצה דנית כושלת מן הליגה הרביעית בחשיבותה בדנמרק, רק משום שגילית במהלך מחנה 'תגלית' בחורה אשר אוהדת את הקבוצה הזו מגיל קטן ואולי אף מהגלגול הקודם, באחת התגליות המרעישות שידע עמקנו המנומנם, הרבה לפני שאליסיה נכנסה אל חיי בסערת רעמים וברקים (כשהיא רכוב על מטאטא ישן ואני על סוס לבן). הוא היה פוליטיקאי משופשף, טען הזמר ואני טענתי שאין כמוני בשפשופים. כלומר, בניסיון חיים, כן? בואו לא ניקח את זה לכיוונים לא ראויים. אם ברצוני להיות פוליטיקאי טוב עליי להשכיח את עברי האפל ולמרוח את קהל המצביעים באמירות שונות ומשונות אשר יזכו אותי בקולותיהם ובעיקר בקולותיהן. הליבידו עובד שעות נוספות במכנסיי. חליפות היוקרה הללו יגמרו אותי.
אם מוחכם עוד פועל, בוודאי שמתם לב כי עוד לא מניתי ולו סיבה אחת הגיונית מדוע הכנסתי גוף מאוד בריא למיטה קצת חולה. גם לי יש גבולות ועל אף שהיו מקרים בהם לא התאפקתי והחלפתי נוזלים עם אליסיה כשזו קדחה מחום (והפעם לא בזכותי), בדרך כלל אני מקפיד לשמור על בריאותי בכדי שלא לפזר את חיידקיי האיכותיים בעולם הנוראי בו אנו חיים. אך הפעם- החלטתי שאם לא אקח את המושכות, מצב העמק יהיה בכי רע ואפילו לא משהו בכלל. תמיד ידעתי לדרג תיאורי עליבות לפי הסדר הנכון. וחוץ מזה, אם מר לפיד ומר שליט הגישו את מועמדותם על אף שמעולם, אך מעולם לא כיהנו אפילו בתפקיד יושב ראש ועד הבית בשכונתם, מדוע אני- שכיהנתי גם כיהנתי במספר תפקידים לא רעים בכלל- לא אצליח?
אני, אשר ידוע ביכולת הביטוי המרשימה שלי, בהיגיון הבריא ובמבט החודר כל בחורה, כיהנתי גם כיהנתי. לעתים כינו אותי הכהן הגדול, מה שלא ממש הפתיע אותי בהתחשב בנתוניי המרשימים, אך לא זו הנקודה. הנקודה היא שאם כל אחד שלא עשה דבר מבלי לברבר לכם במוח, חושב שהוא מתאים להנהיג את העמק היפה בעולם, טעות בידו. אני ולא אחר, אני ולא הוא- רק אני אוציא את העגלה מן הבוץ ולא אדרדר אותה במורד הגבעה מסיבה פשוטה אחת- אני יודע להנהיג ולהוביל. וגם מסיבה משנית- משום שביטלתי את הביטוח על העגלה וכשאין חלופית אאלץ לקנות אחת חדשה מכל כספי אשר חסכתי בזעת אפי וזעת איברים אחרים מהופעותיי הטלוויזיוניות והוידאויות התמימות שלי.
הצהרתי מה אעשה כשאכנס לתפקיד, שעה לאחר שאבחר- אוריד את המס על פטריות. אקנה סינרים חדשים לכל האמהות. אבנה פארקים חדשים בו יוכלו הילדים לשחק מחבואים בעמק מבלי שייפלו לתוך בור מוזר. והכותרת הגדולה- משום שאין לי מושג מה פירוש המושג 'גולת הכותרת'- אשאיר כל עיר אוהלים קיימת על מנת לתת לכולם לחיות כמוני ולהבין את צרכיי. מובן שחוקים מקלים אלו יבואו עם חוקים מחמירים יותר. ביניהם- על נשים לשבת מקדימה בלבד בכדי שאוכל לראות אותן ולבחור עוזרות מתאימות. על נשים להתלבש באופן חושפני על מנת שאוכל לראות אותן לבחור עוזרות מתאימות. וכמובן- על נשים להסתיר כל קשר עמי על מנת שאבחר בהן לעוזרות מתאימות ואסתיר זאת מאהובתי אשר בוודאי תהיה רעייה ממורמרת ותכה את עוזרת הבית שלנו משום שאהיה במחזור תמידי ולא אביא אותה על סיפוקה ואף אל סיפוקה.
כשאליסיה שמעה על כוונתי היא התפוצצה מזעם. דרשה שאשריין לה מקום ברשימה אך השבתי לה שאיני מבין מדוע היא חושבת שאני צב נינג'ה כלשהו. כשהתייאשה ועמדה לסטור לי, קירבתי את הלחי כדי שתצליח. לעתים יש להקריב משהו עבור הקריירה. מאז היא תומכת מרחוק, מלייקקת את פוסטיי בימים ומלקקת דברים אחרים בלילות, על מנת להשאיר אותי בכושר. לעתים היא גם דואגת שאשאר עם כושר לשוני טוב. לנאום זה חשוב. כבר חשבתי למי אתן את התיקים- את תיק הסביבה להמיולין. את תיק המדע לסנורק. ואת תיקי דיין אתן לעצמי משום שאני זוכר לה חסד נעורים עוד מימיה המשותפים עם יהורם גאון כששיחקתי ניצב. מול המרקע ומשתאה לנוכח שנינותה הבלתי פוסקת.
מאוחר יותר, אחרי שאכהן כעשרים שנה בתפקיד ראש העמק, אזכיר ליריביי מהיכן משתין הדג ומדוע ולמה לבשה הזברה פיג'מה, אחרי שאשלח את הלפיד ללבוש חולצת פסים דקה לפני שינסה לשוב, בלא הצלחה- אל הערוץ השני שתמיד יישאר שני לראשון, בו עשיתי את מירב תהילתי ומיטב תהילותיי. היו שם כמה עם אותו שם. קורה. ולאחר שאצור שושלת בלתי נגמרת אפסל פסל בדמותי, מעשה לא פסול כלל וכלל אשר יזכיר לכולם מי כאן השליט העליון ולמי זורחת השמש מן הישבן. רמז- זה לא למומין למרות שהוא היה מת להראות לי.
ובכלל, אולי אקצץ בתקציב סוסי היאור. הם טפילים החיים על חשבוני ופעם בשנה מזמינים אותי לתה ועוגיות. חצי שנה מתוך שנה הם ישנים להם ואני טוחן את עצמי בשמירות מאהל שלא נגמרות. עוד מעט זה ישתנה, אזכה בניצחון מוחץ על פני יריביי הנוראיים ואפילו אשאיר לשאלתי קוואק אבק, לראשונה מאז שיעור ספורט בבית הספר המחוזי בה רצתי אל האופק, לפני שגיליתי את העשבים השוטים ששיטו גם בי. אך על העבר לא מדברים. "שחר של יום חדש", הכרזתי מול רבבות גברים, נשים וטף, שרובם צהלו וחלקן סתם צרחו בהנאה. מעריצותיי שמו לב למצגת העירום החלקי שלי שהתנוססה מאחוריי.
חשוב לשמור על השוק,
העיקר- שלא תהיה שכונה.
הו, הא, מי זה בא? ראש המשתלה הבא. כי על השורשים חובה לשמור.
נכתב לפני 13 שנים ו-3 חודשים
"אמא, תפתחי מהר ערוץ 2!".
- למה, מה יש?
"אני בטלוויזיה אמא! יוהו!".
אני גאה בעצמי. סוף סוף הגשמתי חלום ילדות והופעתי בטלוויזיה. רק לפני דקה נחת כאן טיל, בשכונה שלי. בתחילה פחדתי אך כאשר נפל, יצאתי במהרה החוצה לראות את המאורע. בכל זאת, לא בכל יום אתה זוכה שייפול לך טיל בשכונת ילדותך.
רצתי החוצה, התקשרתי לכמה חברים, ובדקנו את המקום. המון רסיסים, מכונית מנופצת, איש לא נפגע. עד מהרה הגיעה המשטרה, יחד עם כמה אמבולנסים ומספר חיילים של פיקוד העורף. אחת מהן נראית ממש טוב. תכננתי לבקש ממנה את מספרי החירום שלה, אך בשניה האחרונה נמנעתי מכך. משהו אחר וגדול יותר צד את עיניי.
צפיתי בו בכל יום מאז שהייתי קטן. בכיתה היינו עורכים תחרויות חיקויים. אני נשארתי נאמן אליו, ותמיד זכיתי במקום הראשון. חבר'ה, משה נוסבאום, כאן בבאר שבע. כבוד או לא? האיש שמסוגל לשדר שעה שלמה על כלום, עומד לדווח מהשכונה שלי. שלי!
הבטתי בו, כיצד הוא אוחז במיקרופון שלו, מחכה לאות מהאולפן בכדי להתחיל לדווח. ברגע שניתנה לו האות, ניתנה גם לנו האות לרוץ ולתפוס עמדה. מאחוריו. כשראיתי שהוא מתחיל לדבר, סימנתי לחבריי והחלנו לקפוץ מאחוריו. כל אחד מאיתנו התקשר הביתה ובישר להוריו שהוא מצולם! צחקנו, עשינו שטויות ופרצופים למצלמה, באמת שהיו רגעים מצחיקים. כמה שוטרים ניסו לפזר אותנו. משביתי שמחות. הם לא רואים שאנחנו נהנים? נמאס כבר מהשהיה במקלט. רוצים לראות ולהיראות! השוטר אמר לי שאם אני לא רוצה לראות אגרוף מקרוב, עדיף לי שאשתוק ואלך משם. מנאייק.
מאז אנחנו שם. אורבים לשדרי החדשות על מנת לעמוד מאחור ולהראות את עצמנו. אור הלר, רוני דניאל, אלון בן דוד. כולם חשו את נחת זרוענו, ואת הבל פינו המצחין. אשמתנו שהאזעקה העירה אותנו? אין זמן לצחצח שיניים. תאשימו את הערבים, לא אותנו. החלטנו להפיק לקחים. בכל יום אחד מאיתנו אחראי לראות את מי מציבות חברות החדשות בעירנו. אם מדובר בבחורה, אנו מתקלחים ומתבשמים. אני לפחות, שם את כובע המצחיה החדש שלי, מקולקציית 2009 ולא הישן מהמשחקים של הפועל. בכל זאת, צריך להקפיד על לבוש הולם.
רגע השיא ארע כאשר אחת השדריות הגיעה לאחר נפילה נוספת. ביקשנו ממנה שתראיין אותנו כעדי ראיה. עמדתי שם, מול כל עם ישראל, עם הכובע, עם נעלי הפומה, וסיפרתי את אשר התרחש. היא שאלה מה ראיתי, ועניתי לה בפירוט. כיצד רצתי בהישמע הצופר, נכנסתי אל המרחב המוגן, ראשון מבין כולם, כמו תמיד. ואז- נשמע הבום. נבהלתי כמובן, ועזרתי לאנשים. בקיצור, המצאתי כל מה שיכלתי בכדי להנות מכמה שניות של תהילה. היא קנתה את זה מיד. שאלה עוד ועוד. עניתי עוד ועוד. שאלה-עניתי. שאלה- עניתי. עדות כזו לא נשמעה מאז שאורנה דץ לכלכה על בעלה המדהים בתכנית תיעודית בערוץ 10. היא עוד תשלם על כך, נשבעתי.
הטלפונים זרמו מיד. "אתה תותח", "יצאת מלך" ואף "אתה הסקרן הכי חמוד שהכרתי", כל אלו נשלחו אל מכשיר הסלולרי שלי, שחור על גבי לבן. או אדום בעצם. מאז שמורן שינתה לי את הצבעים, ומחקה לי את הבנות הערומות, אני לא מוצא את הידיים והרגליים. והחזה. בכל אופן, חשתי על גג העולם. כנראה מפני שעליתי על גג הבניין לאתר נפילות נוספות. אין יותר סקרן ממני. לו היתה תחרות כזו, הייתי לוקח אותה בריצה, אל מקום האירוע.
אני מהיר מהמשטרה,
מכוחות ההצלה,
לעתים אף זריז מהטילים שנוחתים כאן.
אני תמיד במקום הנכון, בזמן הנכון.
"אמא תפתחי, זה אני",
אומר לה בשיחת טלפון נרגשת.
רק שהצלם לא יתקרב מדי.
עם החיוך הרחב שלי,
עוד יבחינו שיש לי עששת.
נכתב לפני 13 שנים ו-3 חודשים
מתחשק לי לקחת אותך לארוחה,
רק כדי להעיף הכל מהשולחן, ולאכול אותך,
כי בצד הזה של המפה,
הכיבוש מותר ואף רצוי.
את תאמרי לי שאת ממש לא עייפה,
ואני ממש לא אנסה להירדם,
ונעביר ספק לילה ספק יום בחיבוק מכורבל,
על איזה ספסל או סתם ערסל.
ואגיד לך כמה מילים יפות,
שיראו את הלשון החלקלקה שלי ואת החיוך היפהפה שלך,
ואת בכלל לא תאמרי מילה,
ותיכנעי לכיבושים שלי ללא תנאי.
ותהיה גם מתנה קטנה מדי פעם בפעם,
בכדי לשמור על השלהבת בוערת,
למרות שתרמזי לי בעדינות אופיינית,
שאני המתנה הכי גדולה.
אך אמנות החיזור אינה ניתנת ללמידה,
אני מרעיף עלייך אהבה מלב שכבר חשבתי שלא מסוגל לפעום,
ומפתיע אותי כל פעם מחדש,
ואותך משאיר עם פה פעור ועיניים מאוהבות.
לכבוש אותך זו מטרה עילאית,
יותר מאשר לכבוש את העולם הזה או לפחות את שלי.
ולמרות שאת יותר כבושה בכל יום ויום,
הסיפוק לעולם לא יגיע, כי זרי הדפנה נוחים אך מסוכנים.
אני חי לי מיום ליום, וכל יום איתך הוא תמצית האושר,
ובלעדייך- שיא האומללות.
לו יכולתי הייתי לוקח אותך לאיזה פארק או לפחות לארוחה קטנה,
כדי לאכול את המעדן היפה ביותר שקיים ולעולם לא לשבוע ממנו.
והעיניים שלך נוצצות, והשפתיים מבקשות,
אך אני בשלי- מתקדם לאט לאט בתכניתי השטנית,
בכל יום כובש עוד ועוד ומתקדם במעלה הלב שלך,
עד אשר תנופפי בדגל לבן, ותתמסרי לחלוטין,
לרצונות שלך, לחשקים שלי, לנו.
נכתב לפני 13 שנים ו-4 חודשים
