הבמה אפופת חשכה.
אני מונה בליבי את השניות שעוברות עד שזרקור יחיד נדלק ומאיר אותך, שעומדת במרכז הבמה, בתנוחה קפואה, והאיבר היחיד שנע בגופך הוא החזה שלך, שעולה ויורד, אני בטוחה שליבך הולם בתוכו.
"נו, נו כבר, מתי זה מתחיל?" בדיוק שהקהל מתחיל לתהות הגוף שלך מתחיל לזוז.
בתחילה תנועות נוקשות, מפוחדות, אך לאחר מכן את זזה בתנועות איטיות ומשוחררות.
את מסתחררת על הבמה ואלייך מצטרפים עוד רקדנים הסובבים סביבך הם לבושים בתלבושות זהות, לעומתך, ומבליטים אותך יותר, את מרכז תשומת הלב כעת.
אנשים נושאים אלייך עיניים משתאות, ואת לא מפסיקה.
כמה הייתי רוצה להיות שם איתך.
בעיניים עצומות את בוטחת בגופך ונותנת לו להוליך אותך בטבעיות כה מרהיבה ומלבבת שמעוררת קנאה.
ואני נמלאת כל כך הרבה גאווה.
אחותי! אחותי הקטנה!
תראו לאן היא הגיעה! מה שהיא עושה כל כך מדהים!
ממאז ומתמיד חלמתי לרקוד, להופיע על הבמות הכי גדולות, להיות תחת אור הזרקורים.
הייתי כל כך קרובה לזה.
אילולא התאונה הזאת אולי הייתי כאן במקומך.
אבל הנה, חלומי מתגשם כנגד עיני, כי אני מגשימה את חלומי דרכך.
את פורשת את ידייך, זזה, מסתובבת, בולטת יותר מכל השאר.
את רוקדת בצורה מדהימה.
הריקוד לקראת הסוף, הזרקורים הרבים שנדלקו בתחילת הריקוד נכבים בהדרגה, והרקדנים שסבבו סביבך נעלמים אף הם.
את נותרת הרקדנית היחידה, מסתובבת במרכז הבמה, זרועותייך פרושות לצדדים, ועינייך מביטות סביב בריכוז.
כשהאור נכבה, זה נגמר.
אבל איכשהו, זה לא יגמר לעולם.
רק שתדעי, אחותי, את הפכת לחלום שלי.
------------------------
אוי אלוהים, אני צריכה להפסיק עם הסיפורים השמחים האלו.
הם יצאים ממש גרוע.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
