1. תודה

כשכולם משחקים ומדברים אחד עם השני, אני יושבת בצד ובוכה. למה אף אחד לא שמם לב אלי? בגלל שאני חדשה?
חשבתי שיהיה לי טוב במקום הזה, אבל טעיתי. למה אני לא יכולה לבקש סליחה ולחזור למה שהיה.
עשיתי הרבה טעויות בחיי, אבל זו הגדולה ביותר. למה בן אדם על מה שיש לו לא שומר.
הבנתי שהיה זה מעשה שטות. אני לא יכולה לחזור לשם? לוותר על זו השטות?
אלו היו המחשבות שלי כשעברתי לשם, אבל עכשיו הן שונות. עכשיו כבר יש לי חברות. אני שמחה על המעבר, כבר לא עצובה, ויודעת ששינתה אותי כל דקה ודקה.
אז כן, זה עשה לי טוב, למדתי את מה שיש לי להעריך ולאהוב.
אז לה הם לא מבינים את מה שאני ידעתי פעם, כשהייתי כמוהם, עמוק בפנים?
--------
אני מצטערת על השטף שבו אני כותבת, אני פשוט מזמן לא כתבתי, ואני צריכה את זה.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים

2. הכול וכלום

חושך. חושך מפחיד וריק. ויותר מזה, שקט. הרבה שקט. אין ירח. אין איש בסביבה; ואם זאת, אין כל אפשרות לברוח. היא חייבת לעשות את זה. היא חייבת לממש את גורלה, את כשרונה הגדול. היא פורשת ידיה לצדדים ופרץ אוויר חם, מואר וסגלגל משתחרר מתוכן. היא חשה באור הזוהר מסביבה אך אינה רואה אותו. היא ממלמלת מילים שאינן ברורות, אבל לכל אחת ואחת מהן משמעות גדולה. כל אחת ואחת חשובה לכישוף שקם ונוצר. חושיה אט-אט מתעוררים, קמים לתחייה ממשכבם.
בהדרגה נעלם האור הסגול שאפף אותה. היא כבר לא הייתה עיוורת. היא ראתה הכול. היא שמעה הכול. היא הריחה הכול וטעמה הכול. היא הרגישה כמו שהיא נוגעת בכול בו בזמן. פתאום מגע חלש ומחוספס השתלבו יחד. הכול היה הרמוני ויפה. והיה עוד משהו. היא הייתה בכול - היא חייה את כל הזמנים יחדיו, אך לא הייתה באף אחד מהם. היא הייתה תקועה באמצע חור נידח של הכול ושל כלום.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים

3. בין גן עדן לגיהנום

ההר שנישא מעלי גבוה ותלול, ונראה שאין כל דרך להגיע לפסגתו שנבלעת בשמים האפרוריים והמעוננים. קולות רבים נישאים באוויר, אך אני שומעת רק את הקול שלי. כל שקר ששיקרתי מכה על גבי בחוזקה. כל העצב והזעם שהרגשתי אי פעם, צפים בים הרגשות וחודרים אלי, מפלחים את נשמעתי. דמעות מתחילות לזלוג מעיניי התכולות, המימיות, ולי לא אכפת. אני ממוקדת רק בחסימת הקולות, בהדיפת העצב, הזעם, הכאב, אך לא מצליחה. אני מתחילה להרגיש כאילו שראשי מתפוצץ. לא יהיה ביכולתי לשרוד אם המצב הזה ימשיך. אני יודעת שאני חייבת לאזור אומץ ולהתחיל ולטפס על ההר, אך אין בי מספיק תעוזה. אני שומעת את הקולות מסביבי צועקים עלי, "ילדה פחדנית! טפסי, עלי על ההר! אל נא קבלי על עצמך גורלנו!" ויבבותיי רק מתגברות. האמת מכה בי - אני לא מסוגלת לעלות על ההר ומעולם לא הייתי מסוגלת. בשבילי, הדרך מסתיימת כאן - לשולי גן העדן, מעל תהום הגיהנום, באמצע שום מקום, יחד עם כל הקולות שמסביבי. אני יודעת שאם רק אעז ואנסה לעלות על ההר, אפול אל הגיהנום, כמו רבים שניסו לפני. כי אני לא ראויה לכבוד של הטיפוס על ההר. אני מתכנסת בעצמי. אני הופכת לאוויר ומצטרפת אל שאר הקולות, באמצע שום מקום, בין גן עדן לגיהנום.

נכתב לפני 13 שנים ו-5 חודשים