העפתי לעברו מבט מבויש, והוא חייך לעברי, מיהרתי להטמין את ראשי בתוך הספר שהחזקתי בידי, כמה שזה מביך.
הוא בטח רק מחפש ספרים לאיזו עבודת הגשה, לא יותר, הוא לא עוקב אחרי.
איזו מטומטמת אני, נותנת לעצמי יותר מידי תקוות בזה שהוא עקב אחרי עד לפה, ואני אפילו לא יודעת את השם שלו...
או שכן?
איך קוראים לו?
אה, גביאל.
למה אני כל כך מסמיקה?
הו, טיפשה שכמוני.
אם לא הייתי במקום ציבורי כבר מזמן הייתי מחטיפה לעצמי סטירה.
חרקתי שיניים וניסיתי להתרכז בספר, "הארי פוטר ואבן החכמים" האותיות היו כתובות על העטיפה בגדול.
לא יכולתי להתאפק והצצתי לעברו, הוא שלף ספר באקראי, כמעט נפלתי על הרצפה שראיתי מה היה הספר, "נשים קטנות".
'ברור שהוא לא פה בגלל עבודת הגשה-ה.' הקול הפנימי שלי התחיל לזמר, והדגיש את האות האחרונה בסלסול.
בשלב הזה אני חושבת שהסמקתי עוד יותר.
הטמנתי את פרצופי הבוער בספר ופזלתי לעברו תוך כדי, מנסה להיראות כמי שמנסה להתרכז בקריאה.
הוא נאנח, והחזיר את הספר למקום.
לאחר מכן הוא נעלם בתוך מדפי הספרים, ויצא משם באותה מהירות כמו שבא, הוא החזיק בידו ספר, "משחקי הרעב", ספר סביר.
הוא התקדם בין השולחנות שהיו עמוסים בשלב הזה של היום תיכוניסטים באים לפה כדי להתכונן לבגרויות בימים האלו, עוד מעט מתחילה עונת הבגרויות, אף אחד לא רוצה להיכשל בבגרות.
גם אני לא, אבל בניגוד לכולם, אני גאונה.
כן, כן, אני גאונה מלידה.
מחוננת, בערך, אולי אפילו יותר מזה.
סיימתי בגרות בחשבון, חמש יחידות, בכיתה ו'.
אוקי, די להשוויץ.
אז בגלל החוכמה השופעת שלי, אני לא באמת זקוקה לשום חלק מהבולשיט בהכנה לבגרויות שבוע לפני העונה, ובכל מקרה אני לא זקוקה להכנה הרבה זמן מראש.
הבטתי לעבר גבריאל, הוא נעמד לצד השולחן שישבתי לצידו.
"אפשר לשבת?" שאל.
"למה לא?"
הוא חייך אלי שוב והתיישב לצד השולחן שלי.
כמעט התעלפתי מרוב לחץ באותו הרגע.
שקעתי עוד יותר עמוק בתוך הספר, התחלתי אותו לפני חצי שעה וכבר אני בעמוד 156.
הוא קרא בהתחלה יחסית בקצב איטי, עמוד לחמש דקות, השתגעתי לשמוע איך הוא מעביר דף כל עשר דקות, בצור הכי איטית שאפשר לעשות את זה.
אוי, הוא בטח לא בא לכאן כדי לקרוא ספרים, זה בטוח!
כעבור חצי שעה מייגעת שבה התאפקתי לא להעיף לו אגרוף לפרצוף והתחלתי לרסק את העטיפה של הספר המסכן-שהייתה סדוקה ועקומה כבר ממילא, אבל, שיהיה- הוא פנה אלי והפסיק לקרוא. "המממ... הי."
אני יכולה לחשוב על אלף משפטי פתיחה טובים יותר מזה.
"הי," אמרתי בקול הכי רגוע שהצלחתי להפיק, הבחור הזה מעצבן אותי ומלחיץ אותי גם יחד.
"אני גבריאל, ואת?"
"איה."
התכוונתי לשקוע שוב בספר על מנת להרוס אותו כמה שפחות, אבל הוא שוב המטיר עלי שאלה. "מה את קוראת?"
הרמתי את העטיפה של הספר בתגובה חרישית.
"או... שמעתי שהוא היה ממש טוב."
הרמתי לעברו מבט עוין.
באמת?
רב המכר של קיי ג'י רולינג הוא *רק* ממש טוב?
רב המכר השלישי בעולם-אחרי התנ"ך והספר האדום-שהפך אותה לעשירה.
ממש טוב?!
הוא מצויין!
מישהו צריך לדחוף לנער הזה ספר לידיים.
הוא כנראה הבין את הטעות שלו כי הוא נראה נבוך יותר ויותר מרגע לרגע.
או שזה היה המבט שלי שגרם לו להתקפל.
ואני יודעת איך אני יכולה להיראות שיש לי את המבט.
ידעתי שאם אני אבהה בו עוד הרבה זמן אני באמת אגרום לו לברוח, אז במקום זה נשפתי בבוז והוספתי לטמון את ראשי בספר.
"באיזה עמוד את?" הוא לא מוותר!
"167, כמו שהייתי שהפסקת אותי אותי לפני שלוש דקות, וכמו שהייתי לפני עשר דקות שהשתגעתי מהקריאה העלובה שלך." אני יכולה להיות מרשעת שאני רוצה.
הוא פשוט ישב שם ובהה בי.
אני דימיינתי או שהוא עשה לי "פאפי פייס"?!
החנקתי נהמה.
שקעתי שוב בספר.
"מה?" שאלתי ביאוש לאחר עשר דקות של שתיקה ונעיצת עיניים.
"עכשיו אני רואה למה אין לך חברים." אמר בחוסר טקט משווע.
'מה לעזאזל?!' הקול הפימי שלי צרח כמו משוגע.
לפעמים אני מאוד מסכימה עם הקול הפנימי שלי, ואם הייתי יכולה, ואם הייתי חסרת נימוס, באמת הייתי שואגת את המשפט הזה באמצע הסיפרייה.
הפרצוף שלי האדים מבושה. "מה אתה רוצה ממני?" הרגשתי דמעות שמבצבצות בעייני.
עמדתי לקום משם וללכת אבל הוא שלח את ידו כדי לעצור אותי, והצליח.
הגוף שלי התחיל לרעוד.
העברתי יד על עייני, איזה מזל שאנחנו נמצאים בקצה של הספרייה הענקית, במקום שבו לא יוכלו לראות אותי בוכה.
"מצטער, לא התכוונתי לומר את זה," אמר במהירות. "אני רק... רק..." הוא הסמיק ממילה למילה.
הורדתי את ידו ממני בכעס ושקעתי בכיסא שלי. "רק מה?"
"טוב... את מוצאת חן בעיני הרבה זמן, ו... רק רציתי לדבר איתך."
הפעם הגיע תורי לבהות בו.
חצי חיוך נמרח על פני, והתאפקתי שלא לפרוץ בצחקוק היסטרי.
נעמדתי והזזתי את הכיסא שלי אחורנית תוך כדי, השארתי את הספר על השולחן, הנדתי בראשי לשלילה, ופשוט הלכתי משם שהחיוך שלי רק מתרחב ומתרחב.
בחוץ השתחרר הצחוק השקט.
הרבה זמן שלא צחקתי ככה, כמו מבדיחה טובה.
גבריאל הופיע לאחר כמה דקות, מבולבל.
השיעול שלי קטע את הצחוק, ברגע שהפסקתי להשתעל, הבטתי בו בחצי חיוך.
"אז, מה את אומרת?" שאל.
"אומרת על מה?"
"את רוצה לדבר איתי קצת, או לנעוץ בי מבט מפחיד?"
"קצת מזה וקצת מזה." השבתי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
