ילד מטומטם, אם הוא לא היה רץ לכביש, אני לא הייתי רץ אחריו, מגן עליו בגופי, ואז לא הייתי גם מת.
אולי זה גם נהג הג'יפ המסומם שהתרוצץ שם ושם פס על כל העולם.
הו, צריכים לשלם לי על מה שעשיתי.
הרי מחוות טוב לב מצידי לא באמת באה לעיתים קרובות.
אבל, הי! אני מת!
ועכשיו אני מקשקש שטויות כמו שיכור לעצמי כי באמת אין לי שמץ מה אני אמור לעשות בריק השחור והמוזר הזה שאני כלוא בו.
אז ככה נראה המוות? כל כך שחור וריק?
הוא נועד כדי לשגע את הנשמה והישות של האדם לגמרי?
לפתע משהו גרם לי להרים את עיני, הבזק של אור בתוך הריק.
לרגע אני רואה את הגוף המפרפר שלי מוטל על הכביש, הרגעים החרונים שלי לפני המוות.
ואז, הכל מתהפך, זה נראה כאילו מישהו הריץ לאחור סרט, או תוכנית, או כל דבר.
אני מתחיל לצפות ברגעם הראשונים שלי בתור תינוק, אבל הסרט כולל רק רגעים חשובים, הוא לא הולך להקרין את כל השבע עשרה שנה בחיי, קל לתהות למה, הרי למתים אין כל תחושת זמן.
הרגעים הראשונים שהתחלתי ללכת, הפעם הראשונה שהלכתי לשירותים, היום הראשון שלי בגן, בגן טרום חובה, בגן חובה.
היום הראשון שלי בכיתה א', מסיבת הסיום הראשונה שלי.
הספר הראשון והגדול שקראתי, הסיפור הראשון שכתבתי.
היום שבו סיימתי יסודי, ההתרגשות שאחזה בי לקראת מסיבת הסיום הזאת.
לאחר מכן החופש הגדול שבא באושר ונגמר בהקלה.
היום הראשון בחטיבת הביניים, ההיכרות שלי עם החבר הטוב שלי.
הנשיקה הראשונה שלי.
סיום חטיבת הביניים הגיע במהרה והגיע הזמן לתיכון.
ומאז הסרט הפך איטי יותר ויותר.
הבית החל להתפורר, החבר הטוב שלי עבר עיר, החברה שלי זרקה אותי, אבא שלי קם יום אחד ונטש את המשפחה בלי שנתן כל סיבה, אמא התחילה לשתות.
דמעות עלו בעיניי למראה הרגעים האלו, מתים יכולים לבכות? לא ידעתי.
ואז עלה היום האחרון בחיים שלי.
בהתחלה נראה כמו יום רגיל ומשעמם, אבל לא, ידעתי שזה לא יכול להיות.
הגיע הרגע בו הילד הפיל את הכדור שלו על הכביש, ורץ לשם בדיוק שג'יפ ענקי דוהר לעבר שום מקום, הבעלים המטומטם של הרכב התרוצץ באושר על הכביש.
איסטינקט תקף אותי ורצתי לעבר הילד והגנתי עליו בגופי מפני הרכב, שפגע בגופי בקול נפץ.
הרכב נעצר, והגוף שלי פירפר על הכביש בעוד הילד התרחק מהגוף המפרכס שלי.
עד אז לא הבנתי כמה זמן עבר מאז התאונה, שניות, דקות, שנים, עשורים.
ואז הבנתי שאני רואה באמת מה קורה בזמן אמת.
הגוף שלי נדם לאחר מספר דקות של הלם, העינים נעצמו, ואז החושך כבר לא נראה כל כך מבודד.
הריק נראה יותר חברותי.
המראות מול עיני נעלמו, ובמקומם איכשהו שאלה חדרה למוחי:
"אתה מעוניין לחזור לשם בתור אדם אחר?"
ואז הבנתי מה קורה.
הציעו לי לעבור גילגול נשמות.
לרגע פתחתי את פי כדי לענות תשובה חיובית.
אבל אז נעצרתי.
הרי בשביל מה? בשביל מה לעבור כאב כדי להיות בן אנוש?
למה לי לחיות שוב חיים מלאי כאבים ועצב?
אבל מצד שני, אני לא יודע אם החיים שלי יהיו טובים והרבה יותר מוצלחים מהחיים שלי שבאו לקיצם לפני כמה דקות.
ושוב, אני לא יודע אם החיים יהיו רעים, ואפילו הרבה יותר גרועים.
תשובה שלילית נפלטת מפי.
לא, אני לא מוכן לעבור עוד סבל בתור בן אנוש.
והמוות נראה לי יותר מידי מעניין מכדי שאסרב להביט לו בעיניים.
אני לא אחזור לחיות, לא תצוץ שוב הצעה להיות בן אנוש ושנישמתי תתגלגל.
כל מה שנותר לי לקוות, הוא שבתוך המוות, אני אחיה לנצח.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
