ביום שמתתי הייתי מאושרת, הבטתי בפני מלמעלה.
בשיער החלק הכהה שנפרש כמו מניפה מסביב.
הדם , כל הדם הזה, לא הכתים כמעט את פני, עיניי הפקוחות כאילו הביטו אליי בברכת פרידה עצובה.
אך כה ריקה.
ידעתי שנשמתי לא תנוח עד שהרוצח שלי ילכד.
ידעתי שהם בוכים. הכאב שלהם דקר אותי בלב- כה חזק.
ביקשתי שלא יבכו עליי, בשניותיי האחרונות לחשתי.. שלא יבכו, אך הם לא שמעו .
לא שמעו את קולי הגווע.
אני צריכה שיצחקו, שלא יבכו עליי.
אני לא רוצה להישאר תקועה בעולם הזה.
לא נותר לי כאן כלום, אפילו גופי הגשמי כבר לא שייך לי.
דמי הוא שמחלחל לתוך האדמה היבשה הזאת. ואין לי דרך לעצור זאת.
מתי ימצאו אותי כבר ? מתי ימצאו את הרוצח ההוא הכה אכזר ?
תשחררו אותי מכאן!! הכאב גדול מידי ! אני רוצה את המנהרה שבסופה אור גדול.
זה מה שהבטיחו שיש בצד השני .
כל כך הרבה פעמים שמעתי על מה שיש שם, אור גדול.
מנוחה מהרוע שמקיף אותי כל חיי.
היכן היא?!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה