שודד הים
אני יושב על שובר הגלים, קצוות מכנסיי נרטבים מן הגאות, עודי רואה את האניות, הן שבות אל המזח, ועוזבות אותו. האם אשאל הלאן מפליגות הפעם, האם למזרח או למערב, ואם יחזרו אל החוף אותו רואות עיניי שוב?
בית הספר היה ממוקם אחרי כיכר לואיס-סמואל, צפונה משם היה החוף, אשר אליו הייתי הולך לבדי כאשר סיימתי את יום-הלימודים.
לא אהבתי את בית הספר, זו הייתה השנה האחרונה שלי בית הספר, ועל אף כי הייתה מוטלת עליי חובה להצליח בלימודים למען אתקבל לבית ספר יוקרתי בסיום השנה, לא הגעתי אל בית הספר ימים שלמים, זאת עשיתי למרות שהוריי לא ידעו שכן כך. מעולם לא סיפרתי להוריי כי אינני מעוניין להוסיף ללמוד, שהרי הלימודים אינם משמעותיים עבורי, וכה חסרי תכלית ומשמעות. הוריי היו כועסים עליי מאוד אילו סיפרתי להם כך, עליי היו מוטלות חובות אשר נגעו בהצלחתי בעתיד. החוף היה המקום היחידי בו יכולתי להיות עצמי ולהימלט מן העתיד האפור שיעדו לי הוריי. בחוף יכולתי לטייל שעות בלי שאף אדם יגיד לי את אשר אהיה חייב לעשות, וגם יכולתי לקרוא בספרי ההרפתקאות אשר אמי אסרה עליי לקראם. הרהרתי באדמונד דאנטס, המלח האומלל, אשר היה הגיבור הראשון של הספר הראשון שקראתי.
מילקוטי אני מוציא את יומני, ובו אני כותב את השירים הראשונים שלי. ביומני אני כותב כי ברצוני, כשאגדל, להיות לסופר. אבל בתוך תוכי אני עדיין חש אבוד בתוך שפת האם שלי, כי מעולם לא הצלחתי להתנסח כפי שהיה בדעתי, אני חושש מן המילים, מן הגייתן, ומן משמעותן. אני חש עתה את הרוח הנושבת על פניי, המלטפת את שיערי, ומשכיבה את כל חלומותיי לשנה ערבה. אילו הייתי ילד, דבר לא היה מטריד אותי ככל שאר הילדים, אך ליבי זקן, ליבי זקן וחושש, כי חלומותיי ממאנים להתגשם. עצוב אני, ובודד מכל הנהרות, ומכל הימים, בדיוק כים או כעננים הלבנים אינני יכול להביע ולהסביר את עצמי במילים, ליבי סגור, ונשמתי כלואה בעולם המבוגרים.
אני זוכר את צעידותיי על שובר הגלים, בהישעני אל הסלעים, ובספרי לגלים את מחשבותיי הכמוסות ביותר. על בריחה סיפרתי, ובלילה, כשאת כל בני ביתי יכסה הלילה, הרהרתי, אפתח את מפת העולם שסבא קנה לי ליום ההולדת, ואביט על הארצות השונות, אקח מצפן ואטייל אתו בעזרת אצבעותיי הדקיקות, ולכיוון שהמצפן יורה אפליג בבוקר למחרת.
חלמתי על קברניטים ושודדי ים, ספינות, מזחים, ימים, ותיבות אוצר. אך בליבי ידעתי כי לעולם לא אזכה לראות במו עיניי קברניטים ואף לא שודדי ים, לא אראה מזחים, וימים, אך בעיקר לא אצא לחיפושים בעקבות תיבות אוצר.
אני מביט אל החוף וחושב על עתידי. הגלים עולים ויורדים כתהפוכות ליבי, סערת נפשי שמורה לנפשי, ורק אני-עצמי אוכל לחוש אותה. הנני מביט אל הים הטהור, וחושב על ארמונות החול שהייתי בונה עם בן דודתי ובת דודתי לפני שהגעתי לבית הספר. עתה החלטתי כי אני רוצה להיות שודד-ים.
אני יושב על שובר הגלים ומביט אל האופק. האופק זהוב ועדין, הוא מסמל את הרכות שאפפה את ילדותי. עתה עולמי הוא כזכוכית, שביר הוא, ומלא ספקות. לא אדע לאן ללכת, אין לי לאן לשוב.
אני רוצה להישאר ילד לנצח, אינני רוצה לעולם להתבגר, אינני רוצה לשקר, כמבוגרים, אינני רוצה לבגוד, אינני רוצה לקלל, להרביץ-להכות, אינני רוצה לצעוק, להעליב, להעמיד פנים ולהתנשא על הבריות, אינני רוצה לסיים את בית הספר, לאחר מכן ללמוד מקצוע נחשב, שכלל לא אוהב, אך יכניס הרבה-הרבה כסף, אינני רוצה לחיות בעיר גדולה עם גורדי שחקים, וחנויות לכל דבר.
בשקט אני תולש מן יומני צמד דפים. מתוכם אני יוצר סירה. על סירת הנייר אני כותב את שמי המלא וכתובתי. עתה ברור לי, כי לעולם לא אפליג מכאן. אבל אולי, אולי שודדי הים יתקלו בסירה שבניתי, ואולי אחרי שידעו את כתובתי יבואו לחפשני.
אם ראיתם פעם שודדי ים, אשר בראשם עמד קברניט עם רגל תותבת, ושיניים שחורות. אנא מסרו את סיפורי אליו, אודה לכם, ועתה להתראות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
