קמתי בבוקר וידעתי שהיום יום האסיף,המחשבה הכתה בי בפחד.
לקחתי את שמלתי הכחולה,ואחותי קלעה לי שתי צמות.
למרות שהשם שלי נכנס רק ארבעה פעמים שזה נחשב קצת, פחדתי.
השם של אחותי לעומתי נכנס שלושים ושתיים פעמים.
"את נראית מקסימה." היא אמרתי לי כשעמדתי מול המראה הסדוקה ובחנתי את בבואתי.
"את טועה, דייזי." רטנתי.
"די, קטנה שלי, יהיה בסדר, זאת לא השנה הראשונה שלך, אני לא אבחר, ואת לא תיבחרי ויהיה בסדר." היא אמרה לי בקול שנשמע כאילו היא מנסה להירגע אבל לא מצליחה.
אמרה, ולא ידעה עד כמה היא טועה...
"ואם כן?" שאלתי במבט מושפל
"אל תדאגי,את לא" היא ליטפה את ראשי
ורק בי הייתה התחושה שהיא טועה.
"שנלך עכשיו?" היא שאלה
"עוד כמה דקות, אני רוצה קצת להירגע",לקחתי לעצמי כוס מים וישבתי על המיטה.
"מה שאת רוצה." היא קראה לעברי ויצאה מן החדר.
"מה שאני רוצה זה לא לגור במחוז 12." מלמלתי, ודייזי בעלת האוזן החדה שמעה אותי ברור וחד ומיהרה לחזור אל החדר.
"אז איפה את רוצה לגור?" היא שאלה באחד ממבטי ה- "לא היית צריכה לומר את זה" שלה.
"אולי במחוז 11, ואולי אפילו במדינה אחרת..."
"באיזה מדינה כן תרצי לגור?" היא שאלה אותי בכעס.
"אולי בצרפת." אמרתי.
"איך את יודעת על החיים שבחוץ?" היא נדהמה ועיניה התרחבו.
"אמא אמרה לי." עניתי לדייזי בשקט.
"טוב מייבל, איך שאת רוצה, אבל אני עכשיו כועסת עלייך, מי את שתגידי דברים רעים על המחוז שלנו?!" היא צעקה עליי ויצאה מחדרי, הפעם בטריקת דלת.
חבל שרבתי עם האדם שהכי חשוב לי לפני טקס האסיף...
"בנות?" אמא צעקה, "הגיע הזמן ללכת לטקס".
יצאתי מן החדר והבטתי בו טוב טוב, ידעתי שיכול להיות שלא אראה אותו יותר.
אני ודייזי חזקנו ידיים כאילו לא רבנו מעולם.
עמדנו בקהל האסיף וראינו את אשת הקפיטול, היה לה שיער מתולתל ונפוח והיא לבשה שמלה ארוכה בכחול.
היא חיטטה בתיבת הפתקים ולבסוף בחרה לה פתק אחד.
היא עמדה להכריז על השם, אני ודייזי החזקנו ידיים חזק.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
