אבא תמיד אמר שאני שייכת לפרחים, חשבתי בזמן שישבתי בשדה. ומכאן בא שמי, ורד.
אני קוטפת פרח וממוללת את גבעולו בין אצבעותיי.
אני חושבת על משמעות השם.
פרחים הם יפיפיים נעימים ומשמחים, כך אבא אמר תמיד.
אני לא מוצאת בעצמי אף אחד מהתכונות הללו.
אני לא יפה, לא חברותית, ואני מדוכאת.
זה כל כך מטופש לקרוא למישהי כמוני ורד, אבל עובדה שזה אכן קרה.
אני תוהה אם בורדים יש חיסרון כלשהו...
"חשבתי שאני אמצא אותך כאן, פרח." שמעתי קול מאחוריי. לא הייתי צריכה להסתובב כדי לזהות שזה אבא. הוא היחיד שקורא לי פרח.
הוא התיישב לידי בכבדות.
"למה ברחת משם?" שאל, ואני השפלתי את מבטי לפרח הלבן הקטן שנהרס לגמרי.
תמיד הרגשתי אשמה אחרי שהרסתי פרח, כי הרגשתי שאני אמורה לטפל בהם ולהיות אחראית עליהם, מכיוון שאני שייכת לפרחים. יופי... עוד דבר שאני גרועה בו...
"סתם..." עניתי, וכשראיתי שזה לא מספק אותו הוספתי, "השיר, ברדיו. השיר האהוב על אימא."
"אה," אמר בחיוך "האדם במראה, של מייקל ג'קסון." הסתכלתי עליו, המבט שלו היה עצוב ושמח באותו הזמן, כאילו נזכר ברגעים ישנים. לפני שאימא מתה.
"היא תמיד האמינה במילים האלו. שאפשר לשנות את העולם, ושהשינוי מתחיל בעצמך, באדם במראה." אמרתי בשקט, ואבא הנהן.
"אבא?" אמרתי אחרי כמה דקות שתיקה "למה קראת לי ורד?"
והוא ענה לי את התשובה שאמר כבר אלפי פעמים,
"כי את שייכת לפרחים." משום מה, התשובה הזאת אף פעם לא סיפקה אותי.
אבא הסתכל על ההבעה המאוכזבת שלי, וחייך. חייך את החיוך שאומר שהוא יודע איך לשמח אותי.
הוא הפנה את מבטו והסתכל שוב לאופק, למרחבים של השדה העצום.
הוא קטף כמה פרחים קטנים בצבעים שונים, ושם אותם בשיער שלי.
"את שייכת לפרחים!" התחיל לדקלם, כאילו הוא מציג מחזה של שייקספיר.
"ושיערך כעלה כותרת.
ויופייך כשל הורד!" הוא הניף את ידיו באוויר ואני לא יכולתי שלא לצחוק.
"כי את ילדת ה-פר-חים." הוא הפנה את מבטו אלי, כדי לוודא שאני לפחות מחייכת.
"חיוכך כה מסנוור, וכל רגע אותי שובר כשאת לא ל-צי-די.
כי את ילדת ה-פר-חים." הוא משך כל הברה לכמה שניות ארוכות.
השיר הזה שאבא מדקלם בצורה כל כך מגוחכת העלה על פניי חיוך מבויש, למרות שאף אחד לא יכול לראות אותו עכשיו, רק אני והוא באים למקום הזה.
"לעולם תהיי קיימת, תפיצי יופי בכל פינה." בשלב הזה אני כבר הצטרפתי אליו בשירה.
"ולזכרך תמיד יהיו," אמר, עוצר לרגע מהדיבור, כנותן לי את הזכות לסיים את השיר.
"ה-ור-דים." השלמתי בשקט, אבל בחיוך.
השפלתי את ראשי, רק כדי שלא יראו את החיוך שלי. אני שונאת אותו.
אבא חיבק אותי בחוזקה, כמו שהוא תמיד עושה.
"אני אוהבת את השיר הזה." אמרתי. אבא נהג לשיר אותו הרבה פעמים כשהייתי קטנה, ותמיד גרם לי לצחוק.
"אבל ברצינות, הוא לא מתאר אותי בכלל." אני יודעת שאימא היא זאת שכתבה את השיר הקצר והילדותי הזה, בשבילי. וזה הזיכרון היחיד ממנה שלא גורם לי לבכות אלא לצחוק.
"מה פתאום! זה את בדיוק!" אמר בהחלטיות.
"זאת חובתך כאבא להגיד את זה" אמרתי, והשענתי עליו את הראש.
הוא לא ענה. לא יכולתי לדעת על מה הוא חושב, אבל בזה שהוא לא ענה הוא בעצם מכריז שאני צודקת. הפעם לא אהבתי את זה שצדקתי.
"אימא הייתה כל כך גאה בך. רק לראות אותך ככה, גדלה..." אמר בשקט.
"אבא, אני סך הכל בת ארבע עשרה, אני לא עומדת להתחתן או משהו..." אמרתי.
"לפני כמה זמן, אני ואימא ישבנו כאן, בשדה הזה ממש, והחזקנו תינוקת קטנה בידיים." אמר, נשאב לזיכרונותיו. תמיד אהבתי את הסיפורים שלו מהעבר שלו.
"היא שאלה איך נקרא לך. בהתחלה לא ידעתי, אבל כשקטפת פרח קטן, ושמת אותו בשיער של אימא, זה נראה כל כך ברור."
"ואז אתה אמרת לה את השם, והיא שאלה למה דווקא ורד, ואתה ענית את מה שאמרת לי כשאני שאלתי אותך." אמרתי
כי אני שייכת לפרחים. לא היה צריך לומר את זה בקול כדי להבין.
תמיד הרגשתי שייכת בשדה הפרחים, תמיד לבד במקום גדול כל כך. יפה כל כך. למרות שאני תמיד נראיתי לא שייכת ליופי הזה, תמיד הרגשתי שייכת דווקא במקום ההוא. לפרחים.
חייכתי לעצמי, אבא חיבק אותי.
ואז בבת-אחת הבנתי משהו.
"אבא," אמרתי "השארת את דן לבד בבית!" לשנייה אחת שנינו המשכנו לשבת על הדשא, אבל ברגע שאבא קלט מה אמרתי, שנינו קפצנו ממקומנו והתחלנו לרוץ לעבר הבית שלנו.
תגובות בבקשה!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
