שם: שובל ישראלי.
מוגש למורה: חנה חיימי.
כיתה: ז'4.
שלום! אני שובל, אני בת 12.
העבודה שלי היא בנושא הבעיות בישראל.
כתבתי יום מחיי כאילו בצורת יומן ואלו התוצאות:
אני גרה עם אמא שלי ועם אחי הקטן, עידן בבאר שבע.
היום אני צריכה להעיר את עידן ולקחת אותו לגן שלו.
עידן לא קם, הוא עקשן, הוא ממשיך לישון.
"עידן!" אני צועקת. "קום! בוקר!" אבל עידן ממשיך לישון בשלווה.
אני מדליקה ומכבה את האור בחדר שלו, ככה שוב ושוב.
ככה אמא מעירה אותי בבוקר.
"שובל! מספיק לשחק עם החשמל! החשמל התייקר, תכבי את כל האורות בבית." צועקת אמא מהמטבח.
בפנים זעופות אני גוררת את עידן, עוזרת לו להתלבש ולוקחת אותו לגן.
אמא באה איתנו.
""איפה המפתחות של האוטו?" אני שואלת ומביטה באמא.
"מחיר הדלק עלה, נלך היום ברגל לגן של עידן." היא אומרת ויוצאת מהדלת.
"אמא!" אני גוררת את עידן אחרי ויוצאת מהבית "זה רחוק נורא!"
שלא תבינו לא נכון, אני לא עצלנית, או עקשנית, בעצם להפך.
אבל הגן של עידן נמצא במרחק שלושים דקות הליכה.
אנחנו מתחילים ללכת ופתאום נשמעת אזעקת צבע אדום.
אמא תופסת בידי. אני תופסת בידו של עידן. יחד אנחנו רצים למקלט.
רעש של "בום!" נשמע ואנחנו ממשיכים ללכת.
"בואו, קיצור דרך." אמא מצביעה לעבר גינה של משפחת קופלמן. כך לפחות כתוב על תיבת הדואר שלהם.
אנחנו מקצרים את הדרך דרך הגינה וכלב אמסטף רץ אלינו וחושף את שיניו.
הוא פוער את פיו ומתקרב לעבר עידן.
כולנו חומקים מהכלב וממשיכים ללכת.
לבסוף אנחנו מגיעים לגן.
לי יש חופש מבית הספר אז אמא שמה את עידן בגן ואנחנו הולכות לאכול במסעדה.
ליד הגן של עידן יש מסעדה בשם "בראל" אז אנחנו נכנסות אליה.
אמא תוספת לנו שולחן ערוך יפה ואני מתיישבת.
"אבא לוקח את עידן למשחק כדורגל היום אחרי הגן." היא מסתכלת בתפריט שלה תוך כדי.
"ו..." אני שואלת בקוצר סבלנות.
"שובלי, הוא אבא שלך, את תהיי חייבת להפסיק לכעוס עליו מתישהו." אמא מסתכלת בי בעיניים גדולות.
"מתישהו, לא היום ולא בקרוב." אני קובעת ושותקת.
במהלך כל שאר הארוחה אני לועסת את הכריך שלי, שותה את המיץ שלי, ולא מדברת.
אחרי שסיימנו וגם שילמנו (בשילמנו אני מתכוונת לאמא)
אמא ואני מסתובבות ברחובות, אולי נקנה משהו.
אנחנו עוברות ברחוב אחד, מלא באוהלים עד שלא רואים את המדרכה.
כל מיני כרזות מופיעות עם סיסמאות משונות.
"מחאה חברתית." אמא אומרת בקול שנשמע כאילו אמרה : 'חה חה, כל כך לא נחוץ.'
אנחנו עוברות ליד מכולת קטנה "בואי, נקנה קוטג'." אמא מסתכלת על המקרר הקטן.
"סליחה?" היא שואלת את המוכר " יש קוטג'?"
"לא, יש מחסור במוצרי חלב של תנובה." הוא אומר וחוזר לספור מטבעות שמשה מהקופה.
"טוב." אמא ואני יוצאות.
במשך שאר היום אנחנו מסתובבות בקניון וקונות מה שאני והיא רוצות.
אנחנו גם אוספות את עידן, מגיעות הביתה ואבא דופק על הדלת.
"באתי לאסוף את עידן!" הוא אומר מאחורי הדלת ואמא פותחת לו אותה.
הוא לוקח את עידן, אומר כמה דברים לאמא והם יוצאים מהבית.
כעבור כמה שעות עידן חוזר וכל הזמן ממלמל על הקללות החדשות שלמד (השופט *****)
ועל האלימות המטורפת במגרשים. ("כל הזמן ראיתי נגיחות ומכות. היה מצחיק מאוד!")
מסקנה:
ישראל זאת מדינה בעיתית.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
