"לא כפי גילו." /קטע/פרולוג - תלוי בכם.
"עצור!" נשמע קול מצווה ותקיף.
הוא עצר מהליכתו המרושלת רועד מקור, פחד ורעב. כשראה את האורות מרחוק קיווה למצוא מקום בו יוכל לנח ולאכול, אבל נראה כי תקוותיו התבדו באחת, וכעת הוא עמד על מקומו, מתלבט אם לחזור על עקבותיו או לחכות עד שבעל הקול יבוא. לפני שהוא הספיק להחליט כיצד לנהוג, אור מרצד, שנבע מעששית קטנה, הלך וקרב אליו במהירות. הוא עצר את נשמתו ועצם את עיניו, הן מבוהק האור והן מאימה של מה שיתגלה לעיניו כשיתרגל אל האור.
ההליכה המדשדשת פסקה במרחק של כמה יארדים ממנו, והאור המרצד בפראות התייצב קמעה. הוא פקח את עיניו בחשש, אך לא הצליח לראות דבר פרט לצללית שחורה. הוא הרים את ידו השמאלית באחת- כדי לשוחח על עיניו מהאור הבהיר.
"מי אתה?" נשמע קולה של הדמות, הפעם לא מצווה אלה סקרן וקצת כועס.
"ק...ק...קוראים לי..." ניסה לומר מבעד לשיניו שלא עמדו בלחץ הרגע והחלו לנקוש בסימפוניה מוזרה. הוא נשם נשימה עמוקה, מנסה לייצב את הנקישות בהצלחה מסוימת בלבד.
"קוראים לי...אליוט" אמר לבסוף.
"אליוט?" נשמע שוב קולה המצליף של הדמות, והוא התכווץ באחת, כאילו הנחיתה שוט מלובן על עורו החשוף.
"כן..." הוא מלמל בתשובה, שנייה לפני שתקפה אותו סחרחורת עזה והוא נפל ארצה, מצליח אך בקושי לגמוע אוויר מבעד לריאותיו שנידמו כעולות בלהבות.
הדמות מיהרה אליו והפכה אותו על גבו. פנים דאוגות פיזזו לנגד עיניו, בעוד הוא אוחז בהכרה כקנה רצוץ כנגד עוצמת הנהר. הוא הרגיש כיצד זוג ידיים מרים אותו באוויר באחת, וכיצד הוא נישא למקום בלתי ידוע. הוא ניסה להתנגד חלושות, באופן מעורר רחמים, אך שנייה לאחר מכן שקע באובדן הכרה שחור.
אבריו רפו, הקמט התמידי במצחו הוחלק, ואפשר היה לראות את גילו האמיתי. שלווה ירדה עליו, כזאת שלא ידע מזה זמן רב...