רגע של פגיעות.

בכל איש יש אדם שקוף,

כזה שמסתתר מתחת אינסוף שכבות הגוף.

קטן, שברירי ופגיע,

לכן אסור לאף אחד אליו להגיע.

היומיום עוטף אותו בשכבות של חספוס,

ומעניק מרגוע זמני מתחושת העקצוץ,

חיים בפחד מתמיד שמה מילה אחת באמת תצליח,

לחדור את מעטה הפוגעניות, הטינופת והפיח.

כמה שאנו חזקים מבחוץ - כך שבריריים מבפנים.

כל דבר שמצליח לחדור; מנפץ, שובר ומכלה,

את האנשים השקופים שתמידית מסתתרים,

וברגע שיתגלו...

עדיף לא לחשוב מה יהיה.

בס"ד.

השיר הראשון נכתב על יום הזיכרון עצמו. רקע: כל שנה אני עולה לקבר של סבא שלי, ואילו השנה החלטתי להיות עם סבתא שלי (אישתו) בבית אבות. והחוויה היתה... חזקה:

יום של זיכרון/ אני.

הצפירה הצורמת נשמעת בכל

מפלחת את הלב המחלים מהשכול

מזכירה בשבריר את שהיה ואינו

את הכאב הנורא שנותר בעינו.

במקום להיות מוקפת קברים דוממים

ורחש לחש של אלפי אלפי אנשים,

עם שמש יוקדת, יחד עם "גדוּלה" ו"רצינות"

רגע של מעשה נדוש, הממלא בלאות.

השנה זה יהיה שונה אני נחושה ואומרת:

"השנה, אני פשוט מתחברת".

את הכאב האישי העמום יש להניח

ולתת את הערכה לאותם גיבורים שרוצים עכשיו לנוח.

'בית אבות' לא נשמע כה מרשים,

אולם פה זה נחוץ, אז בלית ברירה – הולכים ושותקים.

לשירת ההמנון, גאוות האומה, מלא הכבוד

הקהל הקשיש מתבקש לעמוד .

העיניים עזות הצבעים והמבע כמו דהו

שנים ארוכות של יגון את הקמטים בעור חרטו,

שיער שהפך שיבה טרם זמנו

כתמים של זוקן שפשו על עורו.

ואלו אותן המילים, הבוקעות משפתיים קמוטות

ליד הסנטר הרועד והעיניים שיבשו מדמעות

ואלו אותן מילים עצומות, קצרות ונוקבות

שמרגשות כל פעם מחדש, אדירות וחונקות .

וזה אותה ה"תקווה" רק בשינוי אדרת

הקולות החורקים כמו ציר חלוד של דלת,

המבטים, רובם אטומים משנים וכאב

גורמים לי להבין בפעם הראשונה את המאורע הדואב.

כמו אחרי בצורת ממושכת

הדמעות פורצות את סכר הרגש

בלי סיבה ובלי גינונים

פשוט מתפעמים - ובוכים.

השיר השני נכתב על המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. הדבר שנתן לי את הרעיון לשיר הוא הפסוק מבראשית ג', ט"ו: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (העונש של הנחש אחרי שפיתה את חווה). הפסוק מופיע בשיר בצורה מעט שונה. כמו כן, זה השיר הראשון עם חריזה של רווח בין השורות המתחרזות - וזה היה... מעניין לכתוב אותו.

מקווה שתהנו (:

משחור ללבן/ אני

בערב יש טקס בו חובה להיות

שם כולם עומדים ושותקים

מדליקים נרות נשמה ונושאים תפילות

עם הערכה יוקדת ומבטים מושפלים.

השמים שחורים כקטיפה

מדמים את בגדי האבל.

הלבנה צחורה ורחוקה

משאירה אותנו לבד עם לולאה של חבל.

ויום למחרת חגיגה,

מאבל ליום - טוב

מיגון לשמחה

מתפרעים כולם – באמצע הרחוב.

אותם צללי גיבורים

שנשכחים מהלב

כשעוברת שעה וכולם הולכים

בבגדי חג ומשליכים את הכאב.

וזה נדוש כבר ללא ספק

וכולם יודעים - ומרימים כוס תירוש

שהזיכרון חשוב וינשוף בעקב

והעצמאות גדולה תשופך ראש.

והחסד הולך יד ביד עם הגבורה

מלהיט רגשות ומעודד צעירים בתלם לצעוד

כי כל טיפת דם שמרווה את האדמה

קונה אותה לנו, ונותנת עוד אחד עליו לבכות.

"לא כפי גילו." /קטע/פרולוג - תלוי בכם.

"עצור!" נשמע קול מצווה ותקיף.

הוא עצר מהליכתו המרושלת רועד מקור, פחד ורעב. כשראה את האורות מרחוק קיווה למצוא מקום בו יוכל לנח ולאכול, אבל נראה כי תקוותיו התבדו באחת, וכעת הוא עמד על מקומו, מתלבט אם לחזור על עקבותיו או לחכות עד שבעל הקול יבוא. לפני שהוא הספיק להחליט כיצד לנהוג, אור מרצד, שנבע מעששית קטנה, הלך וקרב אליו במהירות. הוא עצר את נשמתו ועצם את עיניו, הן מבוהק האור והן מאימה של מה שיתגלה לעיניו כשיתרגל אל האור.

ההליכה המדשדשת פסקה במרחק של כמה יארדים ממנו, והאור המרצד בפראות התייצב קמעה. הוא פקח את עיניו בחשש, אך לא הצליח לראות דבר פרט לצללית שחורה. הוא הרים את ידו השמאלית באחת- כדי לשוחח על עיניו מהאור הבהיר.

"מי אתה?" נשמע קולה של הדמות, הפעם לא מצווה אלה סקרן וקצת כועס.

"ק...ק...קוראים לי..." ניסה לומר מבעד לשיניו שלא עמדו בלחץ הרגע והחלו לנקוש בסימפוניה מוזרה. הוא נשם נשימה עמוקה, מנסה לייצב את הנקישות בהצלחה מסוימת בלבד.

"קוראים לי...אליוט" אמר לבסוף.

"אליוט?" נשמע שוב קולה המצליף של הדמות, והוא התכווץ באחת, כאילו הנחיתה שוט מלובן על עורו החשוף.

"כן..." הוא מלמל בתשובה, שנייה לפני שתקפה אותו סחרחורת עזה והוא נפל ארצה, מצליח אך בקושי לגמוע אוויר מבעד לריאותיו שנידמו כעולות בלהבות.

הדמות מיהרה אליו והפכה אותו על גבו. פנים דאוגות פיזזו לנגד עיניו, בעוד הוא אוחז בהכרה כקנה רצוץ כנגד עוצמת הנהר. הוא הרגיש כיצד זוג ידיים מרים אותו באוויר באחת, וכיצד הוא נישא למקום בלתי ידוע. הוא ניסה להתנגד חלושות, באופן מעורר רחמים, אך שנייה לאחר מכן שקע באובדן הכרה שחור.

אבריו רפו, הקמט התמידי במצחו הוחלק, ואפשר היה לראות את גילו האמיתי. שלווה ירדה עליו, כזאת שלא ידע מזה זמן רב...