שלום, קוראים לי וגה, ואני נולדתי ב8 בפברואר 1692. בדיוק ביום בו החל צייד המכשפות בסיילם. אני זוכרת את היום הזה.
אני זוכרת את האור שהציף את עיניי שעד אותה העת שהו בחשכה המוחלטת שבבטן אמי.
אני זוכרת את הרעש ששרר מסביב. בתחילה היו אלו יפחותיה של אמי, ואז הגיעו מבחוץ צעקות.
אמי הרימה אותי אל זרועותיה והביטה בי בעיניה הגדולות והחומות. היא בכתה. ואני לא ידעתי מדוע. היום אני יודעת. כי אני בת.
דפיקות אלימות ומהירות נשמעו על הדלת ולא המתינו לתשובה. הדלת נפרצה ואמי השליכה אותי על המיטה וזרקה את השמיכה על גופי הקטן. שוב הייתי בחושך, ולמרות הבכי שניסה לפרוץ מפי, שמרתי על השקט. הקשבתי לאמי הנאבקת בחיילים שניסו לגרור אותה אל עמוד התלייה. היא לא תצליח. כבר אז ידעתי. אמי חדלה להיאבק. שמעתי את ברכיה הנגררות על הרצפה בכניעה. הרגשתי את ייאושה. "וגה." היא לחשה. היא ידעה ששמעתי. ואני הבנתי את כוונתה. וגה. זהו שמי.
רגעים ספורים לאחר מכן נשמעו בחדר צעדים חרישיים.
כיווצתי את שפתיי כדי למנוע מלשוני המתגלגלת להשמיע ולו צליל.
הצעדים היו מהירים, זריזים, מפוחדים.
לפי האוושה החרישית שהרגל השמיעה בהשתפשפותה עם הרצפה הנחתי שזוהי אישה, שהרי לגברים הפועלים ועובדי האדמה יש נעלי עור כבדות וניתן לשמוע את צעדיהם למרחק, אך צעדים אלו היו רכים, כמעט נעלמים. צעדים של רגליים יחפות. צעדים של אדם שאינו שווה ערך בעיני החברה כדי לקבל נעליים. צעדים של אישה.
הצעדים הקלים נעצרו ודומיה השתררה.
בטני קרקרה. כמובן שאז עוד לא ידעתי למה לשייך הרגשה משונה זו.
חזי עלה וירד בקצב נשימותיי, וכפות רגליי התחככו זו בזו כדי להתחמם.
שקט.
מפחיד ומוזר.
שקט שלא התאים ליצורים המהלכים על 2 שראיתי עד כה.
השמיכה הורמה מעליי בעדינות ועיניי נחשפו לאור בפעם השנייה בחיי.
לכיווני רכנה אישה צעירה. נערה. היא חייכה אליי חיוך עם שיניים צחורות והושיטה אלי את זרועותיה הארוכות והחיוורות.
היא הרימה אותי לחיקה וקירבה את פניה אל פניי.
עיניה היו שחורות כמו שערה ושפתיה היו אדומות כתפוח בשל במיוחד. עורה החיוור התנוצץ באור הזך והעניק לה מעין הילה קדושה.
היום אני יכולה לומר שהיא נראתה כמו שלגיה. אני זוכרת בדיוק איך שלגיה תוארה בספר- "יפת מראה היא, יותר מכל בנות העיר. שיערה שחור כפחם, שפתיה אדומות כדם ועורה צח כשלג..."
מצחיק. שלגיה הייתה נערה תמימה ואף טיפשה, שהכול התמזל לה בזכות יופייה. אך היא- היא הייתה שונה בתכלית. היא הייתה נבונה וחכמה, ויופייה הוא זה שפגע בחייה. הוא זה שהרג אותה.
היא הרימה את השמיכה וכרכה אותה סביבי. כל אותה העת מבטי היה נעוץ בפנייה היפות. שפתיה היו כה אדומות, וחיכיתי שהן ייפתחו וישמיעו קול. אך היא אינה פצתה את פיה ולא הניחה לאף צליל, זעיר שבזעירים לפרוץ ממנו.
למה היא בשקט?
כבר אז ידעתי שהיא שונה.
היא סרקה את החדר הדל וניגשה אל שידת העץ העקומה שעמדה באחת מפינותיו.
על פניה, נראה היה שהשידה אינה הכילה דבר בעל ערך, אך בעוד היא פותחת את המגירה החורקת הוכח לי אחרת.
התכשיט שהונח שם כל כך לא התאים לעליבות ששררה סביבו, והאבן הלבנה הקבועה בו נצצה בגאון כשמש מתוך האפילה.
שבתי להביט בפניה. היא נראתה מסופקת ותחבה במהירות את התכשיט אל אחד מכיסיה.
תחושה מעיקה הצטברה בחזי. אולי כוונותיה אינן טובות כשחשבתי.
היא השיבה לי מבט. בעיניה הכהות השתקפה דמותי הוורדרדה. זוויות פייה נעו, כמתכוננות להשמיע קול, אך זה לא בקע.
פיה נפתח ונסגר באיטיות בהדגשה על כל תנועה. בחנתי את שפתייה במאמץ ובריכוז עד שהבנתי את דבריה- "וגה".
היא יודעת. אבל איך?
באותו הרגע הבנתי שהיא בצד שלי. בצד של אמא. היא חייכה וחשפה שוב את שיניה הצחורות כשראתה את ההבנה פושטת על פניי.
היא סגרה את המגירה וסבה על עקביה.
היא העיפה בחדר מבט אחרון, חיבקה אותי חזק ופתחה את דלת הבית.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
