דבר העורכת
נועה מאיר, עורכת ראשית.
השנה היו 3 מקרי התאבדות בשכבה שלנו.
זה חמור רבותיי, וגם גברותיי. דן סורקין, הדר שלם ורתם כוכבא היו ילדים. ילדים שלמדנו איתם. ילדים שגדלנו איתם. ילדים שהותירו מאחוריהם רק מכתב, גופה וחבל.
וככה השכבה תזכור אותם. בתור הילדים שהתאבדו ושהרצו לנו עליהם באולם ובגלל זה וויתרו לנו על המבחן באלגברה.
זה לא נראה לכם לא הוגן?
אף אחד לא יזכור את דן כדן, הילד שאהב לצייר.
אף אחד לא יזכור את הדר כהדר, הילדה עם החלום, שהייתה ביישנית ונותרה בצללים.
אף אחד לא יזכור את רתם כרתם, שחקנית כדורסל מעולה.
וזה, רבותיי, לא הוגן.
כי בעצם, כולנו יודעים מה עשינו. המכתבים רק מאששים את הספקות.
האם אנחנו דחפנו אותם לזה?
והנה אני עונה לכם. כן.
אני זוכרת את דן, שאהב לצייר ובגלל זה צחקנו עליו. קראנו לו הומו, מתרומם ושמות אחרים אפילו פוגעים יותר.
אני זוכרת את הדר, הילדה שרצתה להיות זמרת ואנחנו דחקנו אותה לצללים, צחקנו שהיא שמנה ומכוערת ואולי כדאי שהיא תסתכל על עצמה במראה טוב טוב לפני שהיא עולה על במה.
אני זוכרת את רתם, הילדה שהייתה השחקנית כדור סל הכי טובה בשכבה, אם לא בבית הספר. ואנחנו הרחקנו אותה מעלינו למרות כשרונה כי היא לא הייתה מספיק בת בשבילינו.
אני זוכרת, ואני הולכת לשנות פה דברים. יש דרך החוצה והיא לא טמונה בכדורים, אמבטיה או חבל.
היא טמונה בכוח רצון.
לכן, אני קוראת לכל הבית הספר, לבוא לאולם ביום חמישי בהפסקה הגדולה. ניסיונות ההתאבדות ממשיכים ואם לא נשתף ברוע המכביד עלינו, זה רק יחמיר.
לכל אחד זה יכול לקרות. כל אחד יכול להתעורר בבוקר ולהבין שהוא רוצה שזה יהיה הבוקר האחרון שלו.
אבל אם נשתף, נחלוק, ניצור רשת אוהבת ותומכת של חברים, אולי נבין שיש דברים שאפשר לעשות כדי לשנות את הבקרים שלנו.
עד כמה שזה קיטשי, ביחד אנחנו יכולים ליצור שינוי.
אני מאוד מקווה שתבואו, נועה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
