אני אהבתי אותך.
בטחתי בך.
הבטחת לי.
עוד יום. עוד כעס מאופק. עוד 8 שעות של לראות איזה פוצי מוצי הם.
חכי חכי. גם לך הוא ישבור את הלב. אני מתפללת כל יום שזה יקרה.
והיא... כל כך חסרת רגישות. באה לספר לי כמה נפלא להם ביחד.
היה לו נפלא גם איתי! גם לי הוא קנה דובי! גם לי הוא חיכה כל בוקר ליד השער! אבל אני שומרת בפנים. מהנהנת ואומרת "באמת?" כל כמה זמן. היא אפילו לא שמה לב כמה רע לי. היא רק חיכתה שאני יגיד לה שזה בסדר. רק פעם אחת. כדי שהיא תוכל לברבר על איזה חבר מדהים הוא.
אני יודעת איזה חבר מדהים הוא! הוא היה שלי! החבר שלי! ואז הוא נמשך לרשת שלך. למשחק החולני הזה.
את חושבת שלא ידעתי שתמיד חמדת אותו? ידעתי. פשוט לא חשבתי שהוא יפול בהצגה הפתטית שלך. אבל הוא נפל.
נפל וחתך ממני. במהירות ואכזריות. שהנפילה תהיה מהירה יותר, בלי "משא. בלי מחויבות.
שישר יקפוץ אלייך, החברה החדשה שלו.
את בכלל מבינה כמה זה כואב? 8 חודשים! 8 חודשים יצאנו. והוא אהב אותי. הוא אהב, בלשון עבר.
אני זוכרת שהיינו קטנות, בנות 12 אולי, והבטחנו לעצמנו שלא נהיה כמו הפרחות בטלויזיה, שגונבות אחת לשניה את החבר, שהוא גם לא קדוש, ונפרדות.
את הבטחת לי שאת בחיים לא תעשי לי את זה. זוכרת?
אז כן. כששאלת אותי אם זה בסדר, ראיתי שאת לא באמת צריכה אישור. שלא באמת אכפת לך. זה היה מתוך נימוס.
אני לא יודעת מה עבר לי בראש.
למה אמרתי שזה בסדר?
אבל חכי חכי, כי כשהוא ישבור לך את הלב את תבואי לבכות אצלי.
ואני פשוט יקום, ואלך. בלי להגיד מילה.
הלוואי.
אני שונאת אותך.
אני לא בוטחת בך.
הבטחת לי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
