מאסתי בחרבות המרחפות מעל ראשי
כלי משחת עשויי עשן ופיח, נישאים מעלה.
קצתי במרדף אחרי קופסאות המתכת,
דחוסות ומלאות אנשים, עוטות עננה של סרחון
של זיעת בית שחי וחרדה.
לפני זמן מה עייפתי גם משבילי האסבסט
ומהחומות של הבטון, בעלות צהרים קטנים כל כך
כאילו הייתי חרק בתוך צנצנת
אותה חוררו על מנת לאפשר לי לנשום.
אז אמרו לי להתראות, לפחות לעת Gתה,
אציל את עצמי מכל הצרות והכאב,
אוליי אני חלש, אבל פשוט קצתי מהעניין.
ספרו לאחרים מדוע אינני מסוגל להשאר,
גוללו בפשטות את התרחקותי מערי היגון-
אמנם אני בחור עירוני,
אבל אני צריך נערה כפרית.
כי אינני מסוגל עוד להיות חלק מאותו דור
המשכר את עצמו עד לאבדן דעתו,
לאותו דור ששוקע אט אט בניווניו,
לי רק נותר לתור אחר כר דשא,
להניח את ראשי עליו עכשיו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
