שושנה המג'נונה, דגים, חתולים ומעשי תועבה.
מאת אברהם אוחנה
"שושנה המג'נונה", כך כינו רבים מבאי השוק "במאה שערים", את האישה ההדורה בלבושה, נטולת כיסוי ראש לשערה האפור. מחזקת הייתה בידיה סלים מסוגים שונים, ומתנהלת לה באטיות בין דוכני הפרות והירקות בשוק.
מעולם לא הוציאה הגה מפיה. כל פעולותיה היו בתנועות ידיים.
בכול יום ראשון (לפעמים גם ביום שלישי), עת שעון האורלוגין הענק, של יצחק הירקן, השמיע שתים-עשרה נקישות – כמואזין הקורא לתפילת חצות היום -- הופיעה שושנה המג'נונה בפתח חנות הדגים של "כהן ובניו", והצביעה בשלוש מאצבעותיה על ארגז הסרדינים, כאומרת: רוצה אני בשלושה קילוגרם מהסרדינים. שילמה במיטב כספה והמשיכה לדרכה. עד לפתח חנות היין של ר' זלמן.
חנות היין, יותר משהייתה מקום לממכר יינות, שימשה כבית-מרזח לכל דבר ועניין, ומקום מפלט לשיכורי השוק.
להווי ידוע: כל גודלה של "החנות" לא עלה על ד' אמות.
במרכזה של החנות ניצב שולחן רבוע ורעוע. לארבע פאותיו של השולחן ישבו – דרך קבע - ארבעה שיכורים ותיקים : ראובן ויספיש, שלוימה גולדווסר, ר' עזריה ומוישה השיכור. ר' זלמן עומד היה מעליהם וממלא את גביעיהם פעם אחר-פעם. במשקה חריף הנקרא "סליבוביץ". (ליקר).
כך – בעת היותם של השיכורים במצב "עד דלא ידע" - נכנסה שושנה המג'נונה לבית המרזח, תופסת בצווארונו של מוישה השיכור וגוררת אותו – כלאחר יד – אל ביתם המשותף שבפאתי שכונת "מאה שערים".
מוישה השיכור ושושנה המג'נונה לא היו נשואים.
בטבע דברים זה, החלו רינונים על הנעשה בביתם : גילוי עריות, מעשה תועבה, ועוד מעשים ממעשים שונים, כיד הדמיון של הרכלנים יושבי הקרנות.
אעפ"י-כן מעולם לא קיללו אותם או קראו להם בקריאות גנאי, קל וחומר שלא נכתבו עליהם "פשקווילים" בשכונת "מאה שערים". לפלא היה הדבר בעיניי.
יש שסיפרו שביום קיץ לוהט ראו את זרועה החשופה של שושנה, ועליה מקועקעים מספרים מהמחנה ההוא.
יש שסיפרו שבבית המרחץ הציבורי ראו את זרועו החשופה של מוישה השיכור, ועליה מקועקעים מספרים מהמחנה ההוא.
יש מהמספרים שהגדילו-עשֹה וסיפרו שהמספרים שעל זרועותיהם, של מוישה ושושנה, היו זהים פרט לספרה האחרונה.
יודע –דבר, מרכלניה הבכירים של השוק. סיפר שהמשוגע האמיתי מבין השניים, היה מוישה השיכור.
וכך סיפר היודע- דבר:
בשלהי מלחמת העולם השנייה הובאו שושנה ומוישה (שהם אח ואחות), למחנה ההשמדה בפולין. בשל סירובה של שושנה לבצע דבר-מה פעוט, החלו מספר חיילים נאצים להפליא בה את הצלפות השוט. חזור והצלף, חזור והצלף – עד שניטל ממנה הדיבור, עד שכרעה נפלה כאבן שאין לה הופכין אל הקרקע המושלגת.
כל אותה עת עמד אחיה, מוישה, וצעק במלוא כוחו "ורחמיו על כל מעשיו", "ורחמיו על כל מעשיו", ללא הפסק, עד שנטרפה עליו דעתו.
גומלי חסדים שבירושלים מצאו דירת מגורים עבור שושנה ומוישה, ודאגו לכל מחסורם עד יום מותם. (ערב פסח תשכ"ז).
עד כאן סיפורו של היודע-דבר. להלן המשך המאורעות....
"האימא של החתולים"
באחד מימי ראשון בשבוע עת נקש שעון האורלוגין של יצחק הירקן את חצות היום, נעמדה שושנה המג'נונה, (בחנות שלנו מעולם לא קראו לה שושנה, אלא "האמא של החתולים") בפתחה של חנות הדגים והצביעה, כהרגלה, על הסרדינים נטלה את אשר קנתה ופנתה לדרכה.
בתואנת שוא, ביקשתי מבעל-הבית, הפסקה למספר דקות (ממילא יום ראשון לא היה יום שוק ותנועת הקונים דלילה למדי).
וכך – כבלש בראשית דרכו – הלכתי, עקב בצד אגודל, אחרי "האמא של החתולים" (שם מוזר למדי). לאחר כברת דרך קצרה, נכנסה אל בית המרזח של ר' זלמן, תפשה את מוישה המשוגע בצווארונו, ומשכה אותו, כלאחר יד, אל עבר ביתם ששכן בפאתי השכונה.
באחת הסימטאות – בסמוך לישיבת "חסידי ברסלב", פנתה במפתיע ונעמדה מלכת.
מכל פינה החלו לנהור חתולים בכל הגדלים והצבעים, ששים ועולצים לקראת שושנה. זו הוציאה את הסרדינים והחלה לחלק אותם אחד-אחד לחתולים, עד שכלו הסרדינים, עד שהחתולים כילו לאכול, כאם המאכילה את ילדיה הקטנים.
כל אותה עת עמד מוישה המשוגע, כשידיו מופנות כלפי השמים ומלמל מבין שפתיו: "ורחמיו על כל מעשיו", "ורחמיו על כל מעשיו", כפי שעשה אז במחנה ההוא, בעת שנטרפה דעתו, עת הפכה אחותו שושנה לשק ההצלפות של הקלגסים הנאצים ימ"ש ויאבד זכרם.
זכור את אשר עשה לך עמלק !.
מאת אברהם אוחנה
"שושנה המג'נונה", כך כינו רבים מבאי השוק "במאה שערים", את האישה ההדורה בלבושה, נטולת כיסוי ראש לשערה האפור. מחזקת הייתה בידיה סלים מסוגים שונים, ומתנהלת לה באטיות בין דוכני הפרות והירקות בשוק.
מעולם לא הוציאה הגה מפיה. כל פעולותיה היו בתנועות ידיים.
בכול יום ראשון (לפעמים גם ביום שלישי), עת שעון האורלוגין הענק, של יצחק הירקן, השמיע שתים-עשרה נקישות – כמואזין הקורא לתפילת חצות היום -- הופיעה שושנה המג'נונה בפתח חנות הדגים של "כהן ובניו", והצביעה בשלוש מאצבעותיה על ארגז הסרדינים, כאומרת: רוצה אני בשלושה קילוגרם מהסרדינים. שילמה במיטב כספה והמשיכה לדרכה. עד לפתח חנות היין של ר' זלמן.
חנות היין, יותר משהייתה מקום לממכר יינות, שימשה כבית-מרזח לכל דבר ועניין, ומקום מפלט לשיכורי השוק.
להווי ידוע: כל גודלה של "החנות" לא עלה על ד' אמות.
במרכזה של החנות ניצב שולחן רבוע ורעוע. לארבע פאותיו של השולחן ישבו – דרך קבע - ארבעה שיכורים ותיקים : ראובן ויספיש, שלוימה גולדווסר, ר' עזריה ומוישה השיכור. ר' זלמן עומד היה מעליהם וממלא את גביעיהם פעם אחר-פעם. במשקה חריף הנקרא "סליבוביץ". (ליקר).
כך – בעת היותם של השיכורים במצב "עד דלא ידע" - נכנסה שושנה המג'נונה לבית המרזח, תופסת בצווארונו של מוישה השיכור וגוררת אותו – כלאחר יד – אל ביתם המשותף שבפאתי שכונת "מאה שערים".
מוישה השיכור ושושנה המג'נונה לא היו נשואים.
בטבע דברים זה, החלו רינונים על הנעשה בביתם : גילוי עריות, מעשה תועבה, ועוד מעשים ממעשים שונים, כיד הדמיון של הרכלנים יושבי הקרנות.
אעפ"י-כן מעולם לא קיללו אותם או קראו להם בקריאות גנאי, קל וחומר שלא נכתבו עליהם "פשקווילים" בשכונת "מאה שערים". לפלא היה הדבר בעיניי.
יש שסיפרו שביום קיץ לוהט ראו את זרועה החשופה של שושנה, ועליה מקועקעים מספרים מהמחנה ההוא.
יש שסיפרו שבבית המרחץ הציבורי ראו את זרועו החשופה של מוישה השיכור, ועליה מקועקעים מספרים מהמחנה ההוא.
יש מהמספרים שהגדילו-עשֹה וסיפרו שהמספרים שעל זרועותיהם, של מוישה ושושנה, היו זהים פרט לספרה האחרונה.
יודע –דבר, מרכלניה הבכירים של השוק. סיפר שהמשוגע האמיתי מבין השניים, היה מוישה השיכור.
וכך סיפר היודע- דבר:
בשלהי מלחמת העולם השנייה הובאו שושנה ומוישה (שהם אח ואחות), למחנה ההשמדה בפולין. בשל סירובה של שושנה לבצע דבר-מה פעוט, החלו מספר חיילים נאצים להפליא בה את הצלפות השוט. חזור והצלף, חזור והצלף – עד שניטל ממנה הדיבור, עד שכרעה נפלה כאבן שאין לה הופכין אל הקרקע המושלגת.
כל אותה עת עמד אחיה, מוישה, וצעק במלוא כוחו "ורחמיו על כל מעשיו", "ורחמיו על כל מעשיו", ללא הפסק, עד שנטרפה עליו דעתו.
גומלי חסדים שבירושלים מצאו דירת מגורים עבור שושנה ומוישה, ודאגו לכל מחסורם עד יום מותם. (ערב פסח תשכ"ז).
עד כאן סיפורו של היודע-דבר. להלן המשך המאורעות....
"האימא של החתולים"
באחד מימי ראשון בשבוע עת נקש שעון האורלוגין של יצחק הירקן את חצות היום, נעמדה שושנה המג'נונה, (בחנות שלנו מעולם לא קראו לה שושנה, אלא "האמא של החתולים") בפתחה של חנות הדגים והצביעה, כהרגלה, על הסרדינים נטלה את אשר קנתה ופנתה לדרכה.
בתואנת שוא, ביקשתי מבעל-הבית, הפסקה למספר דקות (ממילא יום ראשון לא היה יום שוק ותנועת הקונים דלילה למדי).
וכך – כבלש בראשית דרכו – הלכתי, עקב בצד אגודל, אחרי "האמא של החתולים" (שם מוזר למדי). לאחר כברת דרך קצרה, נכנסה אל בית המרזח של ר' זלמן, תפשה את מוישה המשוגע בצווארונו, ומשכה אותו, כלאחר יד, אל עבר ביתם ששכן בפאתי השכונה.
באחת הסימטאות – בסמוך לישיבת "חסידי ברסלב", פנתה במפתיע ונעמדה מלכת.
מכל פינה החלו לנהור חתולים בכל הגדלים והצבעים, ששים ועולצים לקראת שושנה. זו הוציאה את הסרדינים והחלה לחלק אותם אחד-אחד לחתולים, עד שכלו הסרדינים, עד שהחתולים כילו לאכול, כאם המאכילה את ילדיה הקטנים.
כל אותה עת עמד מוישה המשוגע, כשידיו מופנות כלפי השמים ומלמל מבין שפתיו: "ורחמיו על כל מעשיו", "ורחמיו על כל מעשיו", כפי שעשה אז במחנה ההוא, בעת שנטרפה דעתו, עת הפכה אחותו שושנה לשק ההצלפות של הקלגסים הנאצים ימ"ש ויאבד זכרם.
זכור את אשר עשה לך עמלק !.