פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1453 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים למי שזוכר- פרק תשיעי ועשירי של "רק רציתי שתדעו..." עיניים משתנות
טוב.. אז לפני איזה שנה פרסמתי את הפרקים הראשונים של הספר שלי- "רק רציתי שתדעו..." אבל לא המשכתי לפרסם. לא מזמן הקלדתי את פרקים 9+10. הנה קישור לפרקים שקדמו (למי שלא זוכר): http://simania.co.il/user_iwrote_forum_notes.php?userId=41307" rel="nofollow">http://simania.co.il/user_iwrote_forum_notes.php?userId=41307
והנה הפרק הקודם (פרק 8) למישרק צריך תזכורת, ולאחריו הפרקים החדשים שהקלדתי (אני שונאת להקליד- אבל בכתב יד אני כבר בפרק 42!)
פרק 8
חץ נורה מקשת במהירות מדהימה, אולם זה לא היה חץ רגיל כי הוא זהר. ברגע שהפנתי גבי לארתור הוא פגע בליבי. "לא!! לוסי!!!" ארתור זעק בכאב ואני נפלתי מתה, מוקפת בשלולית דמי שהתפזר מסביב.
התנערתי מהחיזיון וגיליתי שארתור הושיב אותי על ספסל אחד מבין הרבים שנמצאים בדרך הביתה. הייתי במצב של הלם, ורעידות שעברו בי גרמו לעצמותיי לשקשק. פאניקה השתלטה עלי והתחלתי לבכות. לא בכי רגיל, אלא בכי היסטרי, כזה שגורם לאנשים להסתכל בפחד, כאילו שאני משוגעת.
ארתור הרים אותי בזרועותיו והחל לרוץ לחורשה הקטנה. הוא קפץ לתוך המנהרה, מנסה לרחף. רק בנס הוא נחת על רגליו. תוך דקות מעטות הוא כבר היה בחדר המועצה, שם הוא הניח אותי לשנייה והביא איתו את לנג'י, טולדיו ורופא הביפניג'ים. בפינה קטנטנה ומודחקת במוחי, הבנתי שארתור הצליח לקבל 2כוחות ביום אחד רק בזכות דאגתו.
הרופא, הנצ'י, נתן לי משקה ורוד מבעבע לשתות כדי להירגע, אולם לא הייתי מסוגלת לעשות שום דבר חוץ מלבכות ולחבק ארתור כה חזק שנשארו לו סימנים כחולים. רק בקושי הבנתי שלנג'י שואל אותי ואת ארתור מה קרה, והמשכתי לבכות ולרעוד בלי שליטה. "היא כמעט התעלפה ואז היא פשוט התחילה לבכות." שמעתי את ארתור.
"אני חושב שהיא רק בפאניקה, אין לי מושג למה. תנסו להרגיע אותה, אני הולך." הנצ'י נשמע במעומם מבעד למסך הדמעות שעטף אותי. לא הרגשתי כלום, חוץ מאת ארתור שמחבק אותי וכאב נורא בין הצלעות. לא הצלחתי להוציא את החיזיון מהראש. הפנים של ארתור כשהוא צרח, הדם שהתאסף מסביב, זה היה מזעזע.
אין לי מושג כמה זמן זה לקח, אך בסופו של דבר, נרגעתי מספיק כדי להיזכר שהוריי בוודאי דואגים. אולם ארתור לא נתן לי ללכת. הוא החזיק אותי חזק ושאל, "מה קרה? למה בכית ככה?" ראיתי בפניו שהוא לא יכול להיות יותר מודאג ומבוהל.
אמרתי לו שהיה לי חיזיון מזעזע, והבטחתי לו שאספר לו מחר בבוקר. קיוויתי שעד אז אשתלט על עצמי.הוא ליווה אותי הביתה ואמר לי שהוא לא ישכח את הבטחתי. ברגע שהוא הלך נפלתי לשינה מלאת סיוטים, או יותר נכון סיוט אחד שחזר על עצמו שוב ושוב.
אני וארתור רצנו על שביל אבנים עתיקות, מתנשמים ובורחים ממשהו. ארתור לחש לי תוך כדי ריצה שאנחנו חייבים להתפצל. נעמדנו. כמובן שברגע שהסתובבתי החץ המכושף פגע בליבי וארתור צרח.
החלום היה כל כך מציאותי שיכלתי ממש להרגיש את החץ ננעץ בליבי. זה היה נורא וגרם לי להתעורר בצווחות. למזלי הוריי לא שמעו. איכשהו הצלחתי לעבור את המשך הלילה בלי להתעורר.
בבוקר, כשארתור העיר אותי ואמר לי שהוריי כבר הלכו לעבודה, היו לי סחרחורת וכאב ראש. לא הלכנו לבית ספר כי היה יום שישי ולא היו לימודים. ארתור הזכיר לי את ההבטחה שלי. בעיניים מושפלות ובקול רועד שחזרתי את החיזיון.
לא היה לי האומץ להביט בפניו אך ראיתי שידיו נקמצות לאגרופים מהודקים. חיבקתי אותו והוא עדיין לא הוציא מילה. לבסוף לא הייתה לי בררה והבטתי בעיניו. פניו הביעו הלם, אולם עיניו היו ריקות, אטומות. אז, בתנועה כמעט בלתי מורגשת, הוא החזיר לי מבט. עיניו היו כהות בשל דמעות שלא זלגו. הוא היה שבור וחיבק אותי כה חזק שהתקשיתי לנשום.
לאחר זמן שנמשך נצח, ארתור הרפה. "אני מבין." הוא לחש באוזני, "אני מבין למה התפרקת ככה. אני רק..." ארתור לא סיים את המשפט ונתן לקולו לגווע. בשקט שמסביב ירדנו למטה, למטבח.
נזכרתי שארתור קיבל את כוחו החדש. מזגתי לי כוס מים בלי לגעת בה, רק על יד כוחי להזיז דברים בעזרת המחשבה, וביקשתי מארתור לעשות כמוני. הוא הצליח- בפעם הרביעית. אחר כך הלכנו לחדרי חזרה כדי להכין שיעורים. ארתור אמר לי שהכול בסדר, אך שמתי לב שבהמשך כל היום הוא החזיק את ידי חזק מאד.
אחר הצהריים כבר לא יכולתי יותר, החלטתי שאני חייבת לדבר עם ארתור. חשבתי שזה יהיה קשה אך שהתחלתי לדבר ארתור עצר אותי. "מצטער שהגבתי ככה, הייתי המום. פשוט הידיעה שאני אאבד אותך... נוראית. את לא יודעת כמה את חשובה לי, נכון?"ארתור השתתק לרגע.
"יש איזה שהיא דרך למנוע את זה?" הוא שאל בתקווה. "לא יודעת, אני חושבת שלא.." אמרתי בשקט, מניחה למשמעות המילים לחלחל. ישבנו במשך זמן מה, חסרי מילים, ולפתע שמעתי את אימי הנכנסת לבית. ירדנו למטה.
"אימא! אני וארתור יוצאים היום, בסדר?" לרגע שכחתי מכל בעיותיי. "אתה ארתור? כמה גדלת מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך. תמסור לאמך שאני אשמח להיפגש איתה לכוס קפה מתישהו, בסדר? אם אני רק אמצא זמן... את מבין, אני ובעלי עובדים רוב שעות היום מחוץ לבית, ובקושי מספיקים לראות את לוסי שלנו. אגב, לוסי, אל תגיעי היום מאוחר מידי- אביך תמיד מתלונן שהוא לא מספיק לראותך."
ארתור לא היה יכול שלא לחייך. היה ברור שירשתי את דאגנותי מאמי. כשיצאנו הוא אמר לי שהוא לוקח אותי למקום מיוחד שהוא מכיר.
"את יודעת, את בכלל לא נראית דומה לאימך." ארתור אמר ואני צחקתי. "אני יודעת. אני גם לא דומה לאבא שלי. אימא שלי אומרת שאני נראית כמו שסבתא מרגרט נראתה, אבל אני אף פעם לא ראיתי אותה, היא מתה לפני שנולדתי."
המשכנו ללכת בשקט, אוחזים ידיים. אחד הדברים שאני אוהבת בארתור זה ששקט לא מפריע לו. הוא אף פעם לא דיבר כדי למלא את השקט. שמתי לב שהתרחקנו מהבית שלי מאד.
"הנה זה!" ארתור קרא כשעלינו על גבעה.
פרק 9
"זה המקום המיוחד שלך?!" הייתי המומה. לפני עמד עץ אורן ענקי. הוא היה גבוה פי שלוש מהעצים בחצר ביתי וענפיו הנמוכים ביותר היו בגובה של חמישה מטרים לפחות. "לא פה... על העץ," ארתור גיחך למראה תדהמתי, "אני תמיד בא לכאן."
ארתור עזר לי בטיפוס הארוך לצמרת. לא רציתי לעוף כי כבר החשיך ולא רציתי להיתקל בענפים הסבוכים, או להיפרד מארתור. לבסוף, כשכבר החשיך, הגענו לצמרת והתיישבנו על הענפים הגבוהים אחד ליד השני.היה קר. הנחתי על כתפו של ארתור את ראשי, והקשבתי לנשימותיו. היה כל כך שקט, עד שקול נמוך אחד הפר את הדממה. "סליחה, אפשר לעבור פה?"
ארתור ואני כה נבהלנו עד שנפלנו מהעץ. למזלנו העץ היה מספיק גבוה שהספקתי להיזכר איך לרחף ותפסתי את ארתור. "את בסדר?" ארתור הסתכל עלי מבוהל. "כן, ואתה? לא נפצעת, נכון?" שאלתי, מבוהלת גם. ארתור הנהן. חזרנו לענף עליו ישבנו, שם כבר חיכה לנו ינשוף.
"סליחה שהבהלתי אתכם- פשוט חסמתם את היציאה מהקן שלי.." אמר הינשוף במבוכה. קולו היה נמוך ועמוק. "זה בסדר," ענה ארתור. "אנחנו ממילא צריכים ללכת. כבר מאוחר." ארתור נעמד בזהירות על הענף, ואני ריחפתי לידו. חיבקתי את אותו לשנייה, ולפתע, בהשראת הרגע, לחשתי: "תחזיק אותי חזק." לא חיכיתי לתשובתו, וריחפתי לקצה הענף, מושכת אחרי את ארתור. לא חיכיתי אף לא שנייה, והמשכתי לרחף.
עליתי למעלה וריחפתי לביתי. "את יודעת, לוסי, אני ממש אוהב אותך." ארתור לחש לי כשנחתנו. "גם אני אוהבת אותך.." עניתי לו. התחבקנו והתנשקנו והייתי ממש שמחה כששפתיו החמות צמודות לשפתי וידיו עטפו אותי כמו שמיכה. לאחר מכן נכנסתי הביתה והלכתי לישון. יותר נכון, ניסיתי לישון. הייתי יותר מידי אנרגטית.
שכבתי במיטה, על צידי, וחשבתי על ארתור. המחשבה שעד לפני ימים אחדים היינו רק שכנים, הדהימה אותי. הרגשתי כאילו אנחנו מאוהבים כבר שנים. חשבתי על עיניו הירוקות, שפתיו החמות. על שיערו דמוי הזהב שהיה רך כמשי. הכרתי את פניו טוב כמו שהכרתי את פני. זה הרגיש כל כך נכון וכל כך לא נכון באותו זמן....
הדבר הבא שאני זוכרת, זה שהתעוררתי ממש מוקדם, בשש בבוקר,והחלטתי להפתיע את ארתור. הלכתי לביתו וחיפשתי את החלון הנכון. מצאתי אותו די בקלות וריחפתי למעלה. פתחתי את החלון. ארתור, כמובן, ישן. הוא לחש מתוך שנתו את שמי. ליבי נמס בחזי- הוא חלם עלי!
הערתי אותו בעדינות. "בוקר טוב, ארתור." לחשתי. הוא פקח עיניו בישנוניות, ראה אותי וחייך. "אני אחכה לך למטה, בסדר?" המשכתי בשקט. ארתור הנהן וריחפתי לחצר. שמתי לב שהשמיים היום כל כך כחולים, בלי אף ענן. יום מושלם לבלות בחוץ. החלטתי שהיום נתאמן על הריחוף שלי ושל ארתור. הוא ירד למטה וראיתי שהוא לבוש בחולצה חומה ומכנסיים שחורים. זה כל כך התאים לו. הלכנו לחורשה הקטנה.
התחלתי להסביר לו. באמצע דיבורי ארתור התחיל לרחף בלי שליטה. "ארתור, תרד למטה! כבר הסברתי לך איך!" הייתי לחוצה שמה ימצאו אותנו, כהרגלי. בסופו של דבר, ארתור הבין איך לשלוט בזה, בדיוק כמוני. הלכנו, או יותר נכון ריחפנו, אלי הביתה כדי ללמוד למבחן בהיסטוריה. זה היה משעמם, כמובן. מזל שארתור שמר שאשאר מרוכזת, אחרת הייתי נרדמת. בערך ב 12 בצהריים. גם הוא לא יכול יותר לקרוא על מה שקרה לפני 200 שנה בסין.
התחלנו ללכת לביפניג'ים, כי אי אפשר לברוח מזה יותר. אנחנו צריכים לדעת מי האויבים שלנו. רק המחשבה על החיזיון העבירה בי צמרמורת. התיישבתי על הגזע הישן וחיכיתי לארתור שהלך לקרוא ללנג'י. הם יצאו כולם החוצה וארתור חתך בשמחה את החבל, שהיה לא שימושי עוד. ניסקי באה איתם וגיליתי שצבע עיניה שחור, מה שהתאים מאד לאישוניה הלבנים.
לנג'י, התיישב, נאנח והתחיל לדבר: "הכול התחיל לפני הרבה מאד שנים, עוד כשסב סבי היה ביפניג' צעיר בן 9. באותה תקופה, למלך הביפניג'ים קראו הֶנְגּוֹס והוא חלה במחלה סופנית. הנגוס נאלץ לבלות את זמנו במיטתו, לא אפשרות לפקח על ממלכתו. הנסיך יורש העצר, אֵמְנֵט, היה צעיר למידי באותה תקופה, וניסה להשגיח על הממלכה כמיטב יכולתו- ללא הצלחה. אולם זוהי הייתה של שלום ושגשוג, ואיש לא ציפה שיקרה משהו רע. זוהי הייתה, למעשה, חולשתנו הגדולה ביותר- לא היינו מוכנים.
אתם, לא בני האדם הראשונים שקיבלו את הכוחות. אתם בני האדם הראשונים שקיבלו אותם מאבן היצורים הקסומה, וללא הדרכה וידע קודם. רוב הביפניג'ים, בניגוד לבני האדם, לא מכירים את המושגים 'חמדנות ותאוות כוח ובצע'. ביפניג'ים כאלו הם נדירים. מאד. בתקופת הנגוס, היה בינינו אחד כזה. הוא היה יותר שובב, חמדן, ואנוכי מאחרים. הוא גם היה מאד ילדותי. שמו היה פִיקְצִי, והוא היה בודד למידי, בשל תכונותיו ותעלוליו.
יום אחד פיקצי פגש בילדה צעירה. נודע לה, ממקור לא ידוע, על הכוחות, הקללה שקשורה אליהם ועל הביפניג'ים. בניגוד לכל ילדה צעירה אחרת, היא לא הוקסמה. היא חמדה בכוחות, אך ידעה שבשל מניעיה, היא לא תוכל לקבלם. הילדה אמרה לפיקצי שאם יעזור לה לקבל את הכוחות, היא תהפוך אותו למלך הביפניג'ים. הם חיפשו את התשובה בכל מקום, במשך שנים. לאט לאט הילדה הפכה לנערה וכשהייתה בת 14, מצאה את התשובה- אבן בני האדם.
אבן בני האדם דומה מאד לאבן היצורים, אולם היא מעט שונה. צבעה ירוק זוהר והיא מכילה רק חמישה כוחות. היא איננה מכילה את ראיית הנסתר וקראית מחשבותיהם של אחרים, אך היא מעניקה נעורי נצח. אבן בני האדם מעניקה את כוחותיה לכולם, ללא קשר לטוהר כוונותיהם.
הנערה התחזקה ובגדה בפיקצי. היא הפכה את עצמה למלכת הביפניג'ים ושליטת היצורים הקסומים. לוחמינו הגדולים ביותר נלחמו נגדה בקרב הגדול. כשהקרב הסיח את דעתה, נטל ממנה את כוחותיה הצִיקָדוֹ שלנו, יצור אשר בפיכם קרוי 'מכשף'. כל הכוחות שהתאמנה עליהם במשך חודשים, נעלמו. כולם, פרט לנעורי הנצח. הציקדו לא הצליח להרוס אותם, אז הוא כלא את הנערה בתוך כלוב ברזל, במערה עתיקה שבתוך הר געש פעיל ומבודד. היום היא כבר בטח שלד מהלך, תרתי משמע. העצמות שלה בטח עדיין בחיים, בשל הכוח הנפלא שהפך לקללה איומה. הדרך היחידה לשנות את זה, היא להוציא את השלד מהר הגעש, ולתת אוכל ומים. אולם היא לא יכולה לצאת. גם אילו הייתה יכולה, היא איננה יכולה לקבל את הכוחות מחדש. איש אינו נוגע באבן בני האדם פעמיים ונשאר בחיים."לנג'י השפיל עיניו והוסיף," שמה של הנערה היה אליזבת בֶנֵט. שם כל כך נדוש ותמים, בניגוד מוחלט לאישיות שלה."
הסיפור השרה עלי שלווה באופן מוזר. לפחות ידעתי ממי לפחד. "אבל מדוע היא האויב שלנו? מדוע אנו האויבים שלה? מה היא רוצה מאתנו?" ארתור שאל בקול נטול רגש."כל היצורים החיים הם האויבים שלה. היא לא מאיימת עליכם, היא עוד נעולה שם. סיפרתי לכם כדי שתדעו, לא כי יש לנו פרטים חדשים עליה." לנג'י דיבר במהירות.
"וואו. אתה מספר את זה הרבה יותר טוב מאחרים!" ניסקי אמרה בעיניים נוצצות. "את יודעת שזה בגלל הז"ת.." לנג'י עיקם פיו ונדמה לי שהוא חייך. "מה זה ז"ת?" שאלתי, פוצה את פי מזה זמן רב. "ז"ת זה זיכרונות תורשתיים. אצל הביפניג'ים, דברים שנזכרו אצל אבותיהם בבהירות, נמצאים בזיכרונות של צאצאיהם כאשר הם נולדים.
זאת אומרת שאם אני זוכר טוב מאד אותך לוסי, הילדה בעלת הכוחות, גם לצאצאי יהיה זיכרון זה. ביפניג'ים לא נולדים עם זיכרונות רבים, אולם אלו זיכרונות חשובים. אני זוכר את הסיפור הזה הכי טוב מכולם כי סב סבי היה חברו הכי טוב של פיקצי, ולאחר שפיקצי חזר מהמסע שבו אליזבת רימתה אותו, קיבל אותו סב סבי בזרועות פתוחות, משום שפיקצי תמיד היה קצת פתי."
לנג'י הביט בשמיים ונאנח באיטיות- פעם שנייה היום. "הגיע הזמן שתלכו, כבר מאוחר.." הסתכלתי סביבי וראיתי שהשמש נמוכה באופק. התפלאתי ששקענו כ"כ בסיפור, בלי לשים לב לשעה. ארתור ואני נפרדנו מהביפניג'ים, הבטחנו לבוא מחר וריחפנו חזרה אליו הביתה.
התיישבנו על אדן חלון חדרו, והתנשקנו. היה לי קר וארתור היה חם. שפתיו נעו ביחד עם שפתי וידיו חיבקו אותי חזק. הייתה לי הרגשה שהשיחה על אליזבת השפיעה עליו קצת יותר מידי, אולם באותו רגע לא היה לי אכפת ורק נישקתי אותו בתשוקה. כשקטענו את הנשיקה התנשמנו יותר מידי מהר, כרגיל.
אחרי שנרגעתי ריחפתי הביתה. התקלחתי, התלבשתי וירדתי לערוך את השולחן. זה היה בין הדברים היחידים שאיכשהו נשארו בשגרתי. כשאכלתי עם הורי אימי ניסתה לברר מעט פרטים על הקשר של ארתור ושלי. בנימה אגבית סיפרתי לה שהוא החבר שלי. אימי הנהנה והמשיכה לאכול, אך ראיתי על פניה שהיא מופתעת.
עליתי לחדרי והלכתי לישון, או לפחות זה מה שהתכוונתי לעשות. כשנכנסתי לחדר ראיתי את ארתור יושב על אדן חלוני ומחכה לי. "אתה באה?" הוא דיבר ועיניו חיפשו את עיניי. אך כשהוא הסתכל אלי בעיניו הירוקות המהפנטות, לא יכולתי להוציא מילה ורק הושטתי לו את ידי. עפנו לעץ המיוחד שלו. "את יודעת, שמת לב שמאז שקיבלנו את הכוחות אנחנו בקושי צריכים לישון? מספיקה לי שעה אחת וזהו..." ארתור התחיל לשקוע במחשבות ורק אמרתי לו שזה ככה גם אצלי. הפעם כבר ידענו לתת לינשוף לצאת ורק אז להתיישב.
פתאום, בלי אזהרה, היה לי עוד חיזיון.
פרק 10
ראיתי שלד זז במהירות ופותח מנעול של כלוב עם מפתח כסוף ומוזר, יוצא מהר געש, נושם עמוק, ואוכל מעט מן האוכל שהונח בפתח הלוע בתוך חבילה עטופה. לאט לאט החלו עור, גידים ושרירים ולהירקם על השלד. לפני נגלתה נערה ערומה שלחששה כנחש "אני אתפוס אותם. בטווח שאוכל!" והביטה אל האופק במבט רצחני.
משום מה לא נכנסתי ללחץ. סיפרתי לארתור והמבט שבעיניו הפך מגונן. "היא לא תפגע בך! אני לא אתן לה!" קרא ארתור. הוא משך אותי מהעץ והחל לעוף לכיוון החורשה כדי לספר לטולדיו. "תירגע!" אמרתי תוך כדי מעוף. "היא תצא לדרך רק בעוד שבוע, וגם אז ייקח לה זמן להגיע לכאן!" אינני יודעת כיצד ידעתי זאת, אך גילתי שאני יכולה לשלוט גם בכוחי לראות את העתיד. חזרנו כל אחד לביתו והלכנו לישון. אולי יכולנו לישון רק שעה בלילה, אולם העדפתי שלא.
למחרת אחרי בית ספר ארתור גרר אותי לטולדיו. הוא היה כה לחוץ שלא נצליח למנוע את ה... מוות שלי. בקושי יכולתי לחשוב על זה, בגלל הצמרמורת שזה העביר בי. למען האמת, לא הפריע לי כל כך שאמות. הפריע לי שאפרד מארתור, ושזה יכאב לו כל כך.
הגענו לטולדיו והוא חיכה לנו בחדר המועצה עם לנג'י וניסקי, כמובן. טולדיו ביקש ממני לתאר את המקום בחזיוני ואמרתי לו שאנסה. העלתי במוחי את תמונתי שוכבת מתה ומלאה בדם. ניסיתי להתעלם מהפנים הזועקות של ארתור והבטתי מסביב. המקום נראה כמו הריסות של מקדש או בית ישן, עשיו מאבנים ישנות וגדולות שהיו מפוזרות סביבנו בערמות.
"זה נשמע כמו מקדש הרוחות. סביר להניח שהיא תוביל אתכם לשם כי המקום מבודד." שיער טולדיו לאחר שתיארתי לו את שראיתי. "אני לא אתן לה להרוג אותך." ארתור סינן דרך שיניו, ובתוך חלקיק שנייה השתנה התמונה במוחי. ארתור ואני עמדנו מול אליזבת במקדש הרוחות. הוא ניסה להגן עלי ושני חיצים נורו והרגו את שנינו. "לא!!!" צרחתי בלי שליטה. "מה? מה ראית?" ארתור נבהל. "היא.. היא תהרוג גם אותך כשתנסה להגן עלי!" גמגמתי בכעס לא מוסבר. "אסור לך למות! אני לא מרשה לך!" אמרתי בטיפשות.
"תירגעו! אף אחד לא ימות!" טולדיו ניסה להשתלט על המצב. "מה נעשה?" שאל ארתור בעצבנות. חשבתי וחשבתי אך אף אחת מהתוכניות הרבות שעליהן חשבתי לא הייתה מציאותית. בסופו של דבר הבנתי שיש רק מוצא אחד. "נתאמן ככל שנוכל, ואז נלחם על חיינו." ברגע שהחלטתי ראיתי אותנו נלחמים, אך לא ראיתי את תוצאות הקרב, כי היא עוד לא החליטה מה תעשה במקרה שנלחם. היא אפילו עוד לא העלתה על דעתה רעיון כזה. אבל נהייה מוכנים בכל מקרה.
עלינו אל פני השטח והתאמנו על כוחותינו. נלחמנו בקרב מדומה אחד נגד השנייה וארתור ניצח, בגלל שלא יכולתי לחשוב על דבר מלבד על פניו בחזיוני. בסוף חזרנו אל ביתי. "תגיד, מה תעשה אם לא נצליח להילחם באליזבת ואני אמות?" שאלתי את ארתור בשקט כשישבנו חבוקים על מיטתי. "טוב, אני אמצא דרך לרצוח את האליזבת בנט הזאת," הוא ענה בקרירות מעושה,"ואחרי זה אני אמצא דרך לגרום ללב שלי להפסיק לדפוק." האחיזה שלי בו התחזקה.
ישבנו כך, שקטים, במשך זמן מה. "ומה איתך?" ארתור שאל. אחרי מחשבה מעטה, עניתי לו בכנות שאתאבד מיד ברגע שמשהו כזה יקרה לו. "אני לא אצליח להמשיך לחיות אף לא שנייה בידיעה שאתה מת. סביר להניח שאבקש מאליזבת להרוג אותי בו במקום. אני פשוט אוהבת אותך יותר מידי. אני לא יכולה לדמיין את העולם הזה בלעדיך." ארתור נשך את שפתיו. ראיתי שהרעיון שאמות מכאיב לו, אז הפסקתי לדבר. שתקנו. בסופו של דבר, הוא הלך הביתה כשהחשיך.
נשכבתי על המיטה שלי והתחלתי לחשוב על אליזבת. מעניין מתי היא שמעה על אבן היצורים, ואיך. וכיצד היא ראתה את פיצקי לפני שהיא נגעה באבן בני האדם? ואיך היא דיברה איתו? מחשבותיי לא השיבו לי מענה, וידעתי שתשובות לשאלות הללו כנראה לעולם לא אקבל. דמיינתי את הפנים שלה. מה הורים שלה חשבו כשנעלמה? בטח חשבו שהיא מתה, המסכנים. ומה אם אני אמות בקרב? מה ארתור יגיד להוריי? ומה אם ארתור... לא יכולתי לחשוב על זה.
דמיינתי מה ארתור יעשה אם אכנע ואמות. ראיתי אותו נלחם ובסופו של דבר מת. החלטתי שלא משנה מה יקרה, אני אעשה הכול כדי שלא ימות, ושאני גם לא אכנע. נזכרתי בנשיקה הראשונה שלנו. רק המחשבה העלתה לי את הדופק. כשסוף סוף נרדמתי, חלמתי על כך. זה טוב, כי זה מנע ממני לחלום על אליזבת.
התעוררתי בפתאומיות, והזדקפתי במיטתי תוך שניות. משהו רע קרה, משהו רע מאד. אליזבת החליטה לצאת לדרך מחר, במקום בעוד שבוע. קלטתי שאני מתנשפת מהר מידי, ובאופן אוטומטי יצאתי דרך החלון. עפתי לכיוון הבית של ארתור, וקיוויתי שאני לא אלחיץ אותו יותר מידי.
-----------------------------------
אם יהיו תגובות (אפילו שאני בספק><) אני אפרסם את הפרק הבא :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים וואו! אנג'ל
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים בסה"כ עיניים משתנות
יצאו לי 42 פרקים (73 עמודים בכתב יד). זה הכל לפני עריכה- יש לי עוד המוווווווווווווווווווווווווווווווון להוסיף (כמו מערכת יחסים שלמה ששכחתי.
אהה וכן- סיימתי את הספר ב 21.12.2012 :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים גם אני סיימתי ספר. אנג'ל
רק שלא פירסמתי אותו כאן, אני עכשיו בשלבים של העריכה גם כן :)
בהצלחה עם הספר שלך, ממה שקראתי עד עכשיו אנשי ההוצאה לאור יהיו חייבים לפרסם אותו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים הווו תודה 3: עיניים משתנות (ל"ת)
-
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים אהה, ואם תתני לי אימל אני יכולה לשלוח לך עד פרק 16 :) עיניים משתנות (ל"ת)
-
-
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים אז.... Silver
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים כשאני אסיים לערוך.. עיניים משתנות
וכשאני אמצא הוצאה לאור... אני מניחה שיקח לי חצי שנה לערוך, ואז עוד שנה עבודה הוצאה ><
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים מחכה בקוצר רוח! Silver
-
-
-
