פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2270 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים לקום לתחייה (2) אנג'ל
התנשפתי, היה עכשיו הרבה יותר קשה, בני האנוש כבדים יותר כשנשמתם נמצאת בתוך גופם, נפלתי על הבירכיים לאחר שהגופות ובן האנוש, שאני כבר שכחתי את השם שלו, מצאו את עצמם על הרצפה.
בן האנוש הביט בי בעיניים מבוהלות, הוא נשם ממש עמוק, הוא היה מותש בוודאי מהאחיזה בי והניסיון לא ליפול.
"איך קוראים לך?"
"אמרתי לך כבר."
"אבל שכחתי."
"אריאל, זה היה אריאל."
"אז... אריאל... אני מקווה שתשכח הכל, הזריחה עוד כמה דקות."
"למה?"
"כי אז אני לא אצטרך לנקוט בצעדים מיוחדים."
"את תהפכי אותי למלאך מוות?"
"אם לא תהיה לי ברירה."
"אבל אני לא רוצה להפוך למלאך מוות."
ישר הפניתי אליו את מבטי, הוא האדם הראשון ששמעתי שמתנגד להפיכה למלאך מוות. "אבל מלאכי מוות חיים לנצח, כל עוד לא הורגים אותם."
"לא אכפת לי."
התחלתי להשתעל, בן האנוש היה טיפש יותר משחשבתי.
הוא היה היחיד ששמעתי שלא מוכן להיהפך למלאך מוות. "אתה תחיה לנצח!" קראתי וקמתי על רגלי.
בן האנוש נצמד עוד יותר אל הקיר לאחר שסוף סוף החל להרפות ממנו.
"טוב, אז... נשב ונחכה." קיפלתי את רגלי, התכופפתי לעברו, ואז התיישבתי על הרצפה, מולו.
בדיוק אז נשמע הפעמון, הפעמון שמסמל את חזרת מסלול הזמן אל הדרך שלו.
השמש המיסה כל דבר שנתקל בקרנייה הזהובות.
זאת הייתה אשלייה, אשלייה כל כך אמיתית.
המחוגים חזרו לאחור, הרוחות נכלאו בקבריהן, הגופות חזרו למקום משכבן.
מצאתי את עצמי על גג בית הספר ההרוס, הגופות ניצלו, הבטתי לצידי כששמעתי קול, בן האנוש היה עדיין שם.
"לא..." הנדתי בראשי לשלילה. "אתה די צעיר."
"את יותר, אני בן שש עשרה, את נראית יותר צעירה."
"ארבע עשרה." שמתי לב שעד עכשיו לא נתתי תשומת לב למראה שלו.
שיערו החום בעל הגוונים הזהובים, היה מבריק, קצר וחלק, עיניו בצבע השמיים הבריקו בחינניות, אבל הוא הביט בי ברתיעה, בפחד.
אולי גם בגועל.
"אתה צריך לבוא איתי." הושטתי אליו את ידי.
"לא רוצה." הוא הסתובב והחל לרוץ.
נשפתי בבוז, הוא היה מטרה קלה, הוא גם לא רץ כל כך מהר.
תוך מספר שניות תפסתי אותו בטלפיים חדות כתער ועפתי באוויר, השתעשעתי עם אריאל המבוהל מעט, אבל כשהבנתי שאני צריכה לחזור, הוצאתי את אחד העזרים שיש לכל מלאך מוות מכיסי, זה היה חוט עשוי פלדה, שנמצא בתוך קופסת ברזל עגולה בלתי חדירה לבני אנוש.
פתחתי במהירות את הקופסה, והוצאתי ממנה את החוט, לאחר מכן הכנסתי את הקופסא למקומה, בין שאר העזרים בחגורה שחגרתי סביב מותני.
"הי!" קרא אריאל לאחר שמצא את עצמו קשור לסלע.
"אם לא תסתום, הסלע הזה ימעוך אותך." מצאתי את עצמי אומרת לו בקול מאיים, הוא שתק.
מעולה, עכשיו איך אני הייתי אמורה להסתדר איתו?
אני התעופפתי מסביב לאדמה חלקה, ריקה מאבנים, מדשא, ומכל לכלוך חוץ מהאדמה והאויר.
התעופפתי במהירות שיא, ויצרתי טורנדו ענקי שאמור לשגר אותי אל שאר מלאכי המוות, שמתבצרים בעיר ששמה אוסיריס-טנטוס, על שמם של שני אלי מוות בידיוניים, אוסיריס מהמיתולוגיה המיצרית, וטנטוס מהמיתולוגיה היוונית, הסיפורים הם די מעניינים, אני מאז ומתמיד אהבתי לשמוע על ההמצאות שלהם, לא האמנתי באלים, אבל גם לא פיקפקתי באמונתם של הסוגדים להם, הם שקעו באמונה כל כך חזק.
קראו לעיר התת קרקעית כך בגלל האירוניה, ללעוג לאלים על כך שמלאכי מוות בעצם קיימים, והם לא, שהאל היחיד הוא זה שרואה הכל.
אלוהים קיים, ועוד איך.
שיחררתי את החבל והכנסתי אותו בחזרה לקופסה בעוד שאני תפסתי את צווארון חולצתו של אריאל, לאחר מכן עפתי לתוך הטורנדו והרמתי את אריאל איתי, הוא אחז בי בחוזקה.
"את טיפשה." הוא אחז בחוזקה בבד חולצתי ונגררנו למצב מוזר שנראה כמו חיבוק, אבל זה לא היה חיבוק, הוא היה צריך להיאחז בי כדי להתאזן ואני הייתי צריכה לתפוס אותו כדי שלא יפול.
"ואתה לא?"
"לא."
"תחשוב מה שאתה רוצה."
"את מתנהגת כמו ילדה קטנה."
"אני לפחות יותר צעירה ממך, יש לי סיבה להתנהג ככה."
הוא שתק, חייכתי, הוא היה חסר מילים.
עפתי במהירות לעבר האדמה, בדיוק שנראה לאריאל שאנחנו הולכים להתרסק בעוצמה על האדמה, האור הופיע.
בהתחלה הוא היה פס קטן, דק, אבל לאחר מכן הוא נפתח ונפתח כמו עין אנושית, עברנו דרך האור.
יצאנו מתוך האגם היבש, שנקרא ככה מכיוון שלאחר שאתה יוצא ממימיו, המים מתייבשים במהירות שיא, תוך שניות אחדות.
אריאל הביט סביבו בהפתעה, אני הבטתי בו בשעמום.
הוא הביט בי במבט לא נעים, זה היה מבט מאשים, מבט כועס, מלא רחמים עצמיים, מאוכזב, עצוב, מבולבל וטרוד בו זמנית.
"בוא." תפסתי את ידו, ושוב נכוויתי, אבל משכתי אותו אחרי לעבר המגדל הראשי בעיר.
מלאכי המוות נראו מבועתים כשראו את בני האנוש, ואת ידי שהלכה והאדימה, אני חושבת שבשלב כלשהו החל לנזול ממנה דם חמים ואדמדם, גם בגלל שאריאל פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל הוא היה משותק בגלל כל מלאכי המוות שנעצו בנו עיניים.
טוב, גם לי לא היה נוח, הייתי מספיק שנים בתפקיד מלאך המוות כי ללמד מלאכי מוות אחרים, הגעתי לדרגות גבוהות מאוד, כבר יכולתי לדמיין איך יקחו את כל התארים שהתאמצתי בשביליהם במהלך השנים האלו בגלל בן האנוש, או שאפילו יקחו ממני את משרת מלאך המוות ויקחו אותי לגלגול נשמות.
נכנסתי במהירות לתוך המגדל, רצתי במהירות לחדר היצור היחיד שהגעתי למצב שבו אני כמעט סומכת עליו.
"סמאל!" מלאך המוות נקרא כך על פי שם מלאך המוות ביהדות. "יש בעיה." סגרתי מאחורי את דלת משרדו של סמאל.
לאחר שניתקתי במהירות את ידי מידו של אריאל, הזקן הביט בי בעיניו השחורות המצומצמות, ופניו מלאות הקמטים עדיין היו ידידותיות, איכשהו.
סמאל ליטף את זקנו הלבן והארוך ונראה מצטער לרגע שראשו קירח, כי הוא הביט ברגע ממושך בשיערו של אריאל.
"מה בן האנוש עושה כאן?"
"מוות קליני, הוא היה מסוגל לראות ולשמוע אותי."
"זה לא יתכן! גם אם בן אנוש כלשהו סובל ממוות קליני הוא לא מסוגל לשמוע אותנו! פי כמה וכמה לא לשמוע!"
"אני לא יודעת, חשבתי שלך יש תשובה."
סמאל הושיט לאריאל כוס מים. "עכשיו תשתה."
אריאל נראה מהוסס, אבל הוא הצמיד את הכוס לפיו והחל לשתות באיטיות.
"הוא לא בן אדם." אמר סמאל לאחר שנייה קלה של חשיבה.
אריאל ירק לצד החדר את המים שהיו בפיו. "אתה צוחק עלי! זה לא יכול להיות!"
"צריך לבדוק." סמאל שילב את ידיו ומבט רציני נגלה על פניו. "אבל קודם כל, הורור, את צריכה להפסיק להיכוות מנגיעות בבחור."
"אני פשוט לא אגע בו."
"זה לא בא בחשבון, זה מחובתך לשמור עליו."
"אז?"
"תתחילי להשתמש במתנות שהאחים נתנו לך."
"אין סיכוי! אני לא הולכת..."
"זה לא בא בחשבון!" סמאל קטע אותי. "אי אפשר להתווכח עכשיו."
הרכנתי את ראשי, התאפקתי לא לפוצץ לבן האנוש את הראש, אבל בעצם, באותו הרגע הוא כבר לא היה בן אנוש בשבילי יותר.
"מה הוא אמור להיות?"
"את זה נגלה אחר כך."
'יופי...' חשבתי לעצמי. 'עכשיו אני גם צריכה לזכור את השם שלו.'
"הורור, אני מצפה ממך שתשמרי על בן האנוש, אל תתני למלאכי המוות האחרים לפגוע בו, או לגעת בו." סמאל הביט בי במבט חשדן, זה מוכיח שהוא קרא את המחשבות שלי.
"בכל מקרה אף מלאך מוות לעולם לא משתלב עם החברה." זה היה נכון, מלאכי המוות ממש מרוחקים זה מזה, כל מה שחשוב להם זה לחיות לנצח, להתקיים לעולם, אז הם לומדים כל דבר אפשרי, שתיים עשרה שעות ביממה.
בשאר השעות הם עוסקים בכל דבר אפשרי, בעיקר בנגינה, מרבית מלאכי המוות הם נגנים מעולים.
אני גם הייתי מהנגנים שבמלאכי המוות, ידעתי לנגן על מספר כלים, הנגינה שלי הייתה הנאתם של מלאכי מוות כשרצו להירגע ולנוח.
"יש משהו אחד שאני לא מבינה, אם הוא לא בן אנוש, איך זה שעדיין נכוויתי מהמגע שלו?"
"אני לא בטוח, אבל הוא כנראה יצור טהור, טהור מפיק כדי לגרום לך להיכוות."
"בני האנוש עם יצורים בעלי טוהר בריכוז גבוה, אבל איזה עוד יצורים בעלי טוהר מסוכן מספיק למלאכי מוות אתה מכיר?"
"אני לא."
שתקתי, הסתובבתי, ולאחר מכן נעצרתי לצד בן האנוש, מבט אחד והוא התחיל ללכת אחרי שיצאתי מהחדר.
הלכנו במהירות במסדרונות הריקים, הרגשתי שמבטים ננעצים בי, ולפי הדרך שבה ראיתי את אריאל מתפתל, הביטו בו באכזריות, אם מבטים היו יכולים להרוג, הוא היה כבר שוכב מת לצידי, בעל גופה ששכובה בשלולית דם.
הגענו לחדר שלי לאחר מספר דקות, מיהרתי להיכנס וחיכיתי עד שאריאל יכנס, טרקתי את הדלת שנייה לאחר שנכנס.
נעלתי את הדלת במהירות, שישה מנעולים היו בחדר שלי.
זה היה הגיוני, אני בין האנשים החזקים ביותר באוסיריס-טנטוס, אבל עדיין הייתי זקוקה להגנה,הייתי צריכה להגן על עצמי.
אתם בטח שואלים בפני מה מלאך מוות צריך להגן על עצמו.
מלאכי מוות מתים מפציעות, אבל הם חיים לנצח.
ומי יכול ליצור את הפציעות האלו?
נשמות אכזריות מהגיהנום, הנשמות מאמנות את עצמן להפוך למכשפים ומכשפות, משתמשות בקסמים אכזריים כדי לזמן להם מפלצות מהעולם התחתון.
העולם התחתון אינו גיהנום, הוא משמש כביתם של המפלצות שיצורי הגיהנום מזמנים לעצמם.
הבטתי באריאל, הוא נשען על הקיר שלצד המיטה ונפל לישיבה, הוא הצמיד את רגליו לחזהו, שילב את ידיו על רגליו, והכניס את ראשו בין ידיו הרפויות.
ידעתי שאם אני ארצה קצת פרטיות הוא צריך להירדם, והיה לי את הכלי המושלם לזה.
התיישבתי ליד הפסנתר הלבן שלי, והתחלתי לנגן.
אצבעותי ריחפו על הקלידים, הרמוניה מושלמת אפפה את האוויר, צלילים הידהדו בראשי והתפוגגו שהופיעו חדשים, המשכתי לנגן עד ששמעתי את קול ההתמוטטות, רק אז קמתי מהכיסא הלבן התואם של הפסנתר, והבטתי שוב לעבר בן האנוש.
הוא היה ממוטט על הריצפה, מותש ועייף, נשימותיו העמוקות היו עדינות ורכות.
שילבתי ידיים,הגיע הזמן להתחיל בעבודה, להשתמש במתנות "האחים".
"האחים" הם מלאכי מוות ראשיים שנתנו למלאכי המוות החזקים ביותר מתנות, משאלה אחת מוקדשת לי, אני הייתי יכולה לבחור כל מה שאני רוצה, והייתי צריכה לבחור בכך שהכוח הטהור של אריאל לא ישפיע עלי.
פתחתי את המגירה של השידה שלי, הוצאתי משם את הבקבוקון הקטן, הבעתי את המשאלה ופתחתי את הפקק, ידעתי שדבר כלשהו אמור לשנת את צבע האוויר רק לרגע, אבל צבע האוויר לא השתנה ולא קרה דבר, הבטתי לתוך הבקבוקון בבהלה.
-------------------------------
מה אתם חושבים???
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-7 חודשים מוכשרת כפול 2 גלושס
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים וואו עמיתוש!!! XD
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים תודה רבה. אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים בבקשה ו... עמיתוש!!! XD
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים מתי בדיוק קראת את הפרק הראשון...? אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים מקודם עמיתוש!!! XD
-
-
-
-
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים את הולכת להמשיך!!!!!!! Silver
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים אולי כן, אנג'ל
-
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים גדול! אֵרִיַה
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים הממממ... אנג'ל
-
-
