הבטתי סביבי, החלל נעלם כלא היה.
"איפה מון?" שאלה לונה, לפתע מון הגיח מאיזו פינה.
"חבלת שלא דיברת על מיליון דולר." שילבתי את ידי ונעמדתי.
"חבל שלא הפכת אותו להר של עכברים." מון עדיין דיבר, לצערי.
לונה אפילו לא הפנתה אליו את תשומת ליבה, היא הביטה בי,בעיניים כחולות וגדולות, מעינייה נבעה תמימות, וצליל מתפלא וארוך יצא מפיה, זה היה צליל חלוש ומתוק.
ידעתי שזה רק צד אחד שלה, הצד השני היה הרבה יותר הרסני.
"מה?" שאלתי.
"אני רק מסתכלת על מי שנשמתו קשורה בנשמתי, מבט כזה אפילו לא קרוב למה שאני מרגישה."
'בבקשה, מישהו, בבקשה תאמר לי שזה לא נכון, שאני הוזה, מדמיין.' חשבתי לעצמי.
'או... זה נכון.' קולה של לונה התנגן בראשי כמו מנגינה, אני יכול לקרוא את המחשבות שלה.
הבטתי בלונה בחרדה, מבין שאני לא יכול לשנות דבר, התיישבתי על המיטה וניסיתי למנוע מכאב הראש להפוך להתקף שיגעון.
המחשבות התרוצצו בראשי, וככל שחשבתי עד כמה הל כך כך נורא, לונה נראתה יותר ויותר כמי שמתאפקת לא להתפרץ עלי בהתקף זעם שמעורבות בו דמעות, בעיקר שלי.
חשבתי על שאלה שאני אמור לשאול, שאלה אחת, שאלה אחת שאני ממש חייב לדעת את התשובה אלייה.
כשחשבתי על השאלה בבירור, עמדתי להוציא אותה אל אוויר החדר, אבל לונה קטעה אותי בדיוק שנייה לפני זה. "אתה ישנת במשך שבועיים."
'שבועיים? את רצינית?' חשבתי.
'מאוד.'
מון נראה לא מרוצה כל כך מזה שהוא לא יכול לשמוע את השיחה, אבל לא אמר על כך דבר.
הרכבתי עוד שאלה במוחי, עמדתי לומר אותה אך שוב נקטעתי בידי לונה. "כולם חושבים שאתה מת, גם אני."
עיני נפערו בבהלה. "איך כולם הגיעו למסקנה הזאת?!" לונה נתנה לי לשאול לפחות פעם אחת.
"הם חשבו שקרה משה נורא, אתה... אני... ורוצח סידרתי."
"רוצח סדרתי?! מי בדיוק?!"
"לא זוכרת." אמרה לונה בפשטות, אך כשהביטה בי שוב היא נראתה פעם נוספת נפעמת ונדהמת, אותו הצליל בקע מפיה שוב.
"קומי כבר." שמתי לב רק באותו הרגע שהיא עדיין יושבת על הרצפה.
לונה התנערה ונעמדה, היא ניקתה את האבק מעלייה.
"מי היה האיש שמנע ממך להרוג אותי?"
"הדוד שלי."
"הוא גם יליד ירח? ואם לא, מהו?"
"זאת שאלה קשה." לונה לקחה נשימה עמוקה.
"הי? גם אני כאן, להזכירכם." הייתה לי הרגשה שמון ינסה להשיג תשומת לב בקרוב.
לונה נתנה לו את תשומת הלב שרצה.
היא הרימה את גופו הקטנטן והניחה אותו על רגלייה המקופלות, לאחר שהתיישבה על המיטה, היא ליטפה את הטנו השמנמנה והעבירה את ידה בפרוותו.
'זה לא מגיע לו...' זה מה שעבר במחשבותי.
'תפסיק להיות כל כך ילדותי, בינתיים נמשיך לדבר ככה. אתה לא חושב שעדיף לדבר בלי שמון ישמע אותנו?'
'את יודעת מה הבעיה שלך?'
'לא, מה?'
את יותר מידי נחמדה.'
'באמת, אני נחמדה?'
'שאת לא מנסה להרוג אותי.'
'טוב...'
'אבל בכל מקרה, גם דוד שלך יליד ירח?'
'לא, אבל אי אפשר לסביר מהו, אני רק יודעת את השם שולל יצורים כמוהו.'
'איך קוראים ליצורים כמוהו?'
'גאטוס, ככה קוראים להם.'
'מה זה בערך?'
'אמרתי ל שאני לא יודעת להסביר.'
הישרתי מבט לעבר לונה, היא לא יכולה לשקר במצב כזה, היא קוראת את המחשבות שלי, ואני קורא את שלה, הייתי מבין אם היא משקרת, הייתי יודע.
'אתה חושד בי? חשבתי שאתה חכם יותר כדי להבין שאני לא יכולה לשקר לך במצב כזה.'
'אני לא יודע, אני לא בוטח באף אחד, עוד יותר לא בך.'
לונה הרכינה את ראשה, והקשר ביני לבינה התחיל להיקטע.
'לא, רגע, אני לא התכוונתי להעליב אותך, באמת.'
'לא נעלבתי, פשוט נמאס לי שלא סומכים עלי, זה הכל.' לונה כמה מהמיטה והרימה את מון כך שהיה מכורבל בחיקה.
"אתה בא?" שאלה אותי כדי לגרום למון להתפתל באי נוחות בגלל השקט שנוצר.
'לאן?'
"אתה לא חייך לדבר דרך המחשבות, אתה יודע את זה?"
'אבל בא לי לדבר ככה. ובכל מקרה, לאן אנחנו הולכים?'
"לדבר עם דוד שלי, לשאול למה הוא רצה שאני אשאיר אותך בחיים, ומה דעתו על הברית."
קמתי והתחלתי ללכת לצד לונה, יצאתי מהחדר בעקבותייה. היא הובילה אותי במסדרונות הריקים של הבית, היו תלויות שם הרבה תמונות משיכולתי לספור, מידי פעם ראיתי כורסאות לישיבה, ואפילו טלויזיות, אבל לא ממש התרכזתי בבית הענק, מחשבותי נדדו באיטיות אל אמא שלי, אין לה אף אחד עכשיו, אבא שלי מת בתאונת דרכים, ואני בן יחיד.
לאמא שלי יש אח, אבל זה מאוד מאוד נדיר כשהוא מגע לבקר, היחידה שנשארת לצידה של אימי היא לולי, הכלבה שלנוץ
לונה הביטה בי ונעצרה, נעצרתי גם כן.
"מה?"
"אני מצטערת."
"על מה?"
"על שבגללי אמא לך נשארה לבד."
"זה בסדר."
"זה לא בסדר! אתה..."
קטעתי אותה במבט אחד קטן, מון פקח את עיניו והביט בשנינו. "סוף סוף קצת דרמה, כבר התחלתי לחשוב שאתם לא כמו כל בני ברית."
"כמו כל בני הברית?" שאלתי.
"כל בני הברית האחרים יצרו קצת דרמה בהתחלה."
"לא משנה." קטעה אותנו לונה. "בואו." היא המשיכה להתקדם והביטה בי מפעם לפעם, אני חושב שמאז שיצאנו מהחדר, עברו כמה דקות עד שהגענו אל הדלת החומה והגדולה, שזה הרבה מאוד לעומת הבית הפצפון שאמא שלי יכלה להרשות לעצמה.
אני תמיד הייתי עני, אבל אני לא זוכר למה הפכתי למקובל בעצם.
לונה לא העיפה מבט קטן לכיוון הידית, היא הורידה את מון על הרצפה, נצמדה אל הדלת והחלה לגשש בעזרת ידה מעלה, מעל הדלת, אבל היא הייתה נמוכה מידי כדי להגיע אח מה שחיפשה.
"מה את מחפשת?"
"מפתח."
"מפתח?"
"דוד לאון אף פעם לא משאיר את הדלת לא נעולה."
"אני יותר גבוה ממך, תני לי." הזזתי אותה הצידה וכעבור רגע הורדתץי את ידי שאחזה במפתח כסוף, הושטתי אותו אל לונה, היא ממש חטפה את המפתח מידי. "יכולתי לעשות את זה לבד." היא סובבה את המפתח במנעול ופתחה את הדלת, סקרתי את החדר, היה בו רק חושך, חושך וחושך.
נכון, שכחתי את החתול השחור המלחיץ שהיו לו עיניים אדומות כל כך אנושיות, דומות לעינייה של לונה כשהאישונים הפכו לקו דק.
ובכל מקרה, אני חוזר וכותב, אדומות?
ממתי עיני חתול אדומות נאות כל כך אנושיות?
זה לא אנושע.
הבטתי בחתול מעקל את גבו,שיערותיו סמרו.
"דוד לאון..." מלמלה לונה באי נוחות, הייתה לי תחושה באצבעות הידיים שהיא מתפתלת, אני לא יכולתי לראות אותה, אבל הייתה לי תחושה כזאת.
רגע... למי בדיוק היא אמרה דוד לאון? חוץ מהחתול הזה אין אף אחד בחדר.
'החתול?! החתול הוא הדוד שלה?!' מחשבה מבוהלת עלתה בראשי.
'כן הוא כן.' לונה העיפה עוד מבט לעברי, אני חושב שבשלב הזה כבר התרגלתי לקול שלה בתוך הראש שלי.
הבטתי בחתול, כנראה ששמו הוא לאון.
החתול הביט בי, וילל, זנבו זז מצד לצד ככל שיכל, החתול הזדחל לתוך בגדים שהיו מושלכים על רצפת החדר, לפתע קרה דבר שזיעזע אותי, הבטתי בחתול גודל ובפרוותו נושרת בעוד היא נעלה מאיטיות כלא הייתה.
העיניים של החתול הפכו עוד ועוד אנושיות, כשהאישון הפך לעיגול רגיל, שמתי לב לידיים נטולות-פרווה אנושיות שיצאו משרוולים קצרים.
דקה לאחר מכן נעמד מולי גבר לבוש בחולצה ומכנסיים קצרים, שיערו הקצר היה בגוון אפור מעט, ועיניו החומות עדיין הפחידו אותי למרות שלא היה בהם שום דבר חריג.
"דוד לאון." לונה נשמה עמוקות.
---------------------------------
מה אתם אומרים???
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
