פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 790 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים במקביל למציאות (2) אנג'ל
אם לא קראתם את החלק הראשון, הוא נמצא אצל Me, Myself & My Ginger Identity
--------------------------------------
"ליר ת'רופ!" היא קראה בכעס. "מה אתה עושה בחוץ? עם הילדה הזאת? היא אורחת שלי!"
"אורחת?" ליר הביט בי במבט שהפך מנעים למאשים.
"כן! אורחת!" האישה הוסיפה לצעוק. "עכשיו תיכנס לבית ותלך לחדר שלך, תרד רק כשיגיע זמן ארוחת הערב."
"אוקיי..." הוא נעלב וברח.
"את דומה לנסה, חמודה."
"נסה, נסרוז?"
שמתי לב לעורה של האישה - ירוק!
"אוי לא..." מילמלתי בטעות, מיד חסמתי את פי בכף ידי.
נתתי לעצמי את ההזדמנות להביט באישה כמו שצריך לאחר שנבהלתי מצבע עורה.
שיערה היה שחור, הוא השתלב עם הירוק בצורה יפהפיה, שמתי לב שקצוותיו היו ירוקים במקצת.
עיניה היו ירוקות- איזו הפתעה...
"סליחה?"
"אלפ- אל- את א-" התחלתי למלמל מהסיבה ש- ידעתי מי זאת!
"כן, אני. להגלות מכשפה אל מחוץ לגונדוונה כי העור שלה ירוק והיא נשואה לדחליל-לשעבר זה מעשה טיפשי, אבל ככה זה בעולם של היום."
"של- של היום?"
"טוב, את בטח רעבה." היא מיהרה לשנות נושא. "עוד מעט ארוחת הערב מוגשת, בואי אחרי ואני אניח לך להתמקם בחדר האורחים."
הלכתי אחריה, אולי אני אמצא תשובות, ואם לא, אני הייתי זקוקה למנוחה ולמחיה.
"מה- מה זה?" שאלתי בבהלה לאחר שראיתי את הבית הגדול.
"וזה לא הכל חמודה." היא חייכה אלי חיוך חביב ולחצה על הידית.
הבטתי לתוך בית מפואר, אני לא הייתי בטוחה אם זה ארמון או לא.
זה... זה היה הבית הלבן, אם חושבים על זה ככה...
"אוכלים, אוכלים חרסינה?"
"למה את מתכוונת?"
"הכלים, הם מחלק החרסינה בארץ ההיא בגונד- גונדוונה?"
היא צחקה עליי.
"לא, הם הופכים לחרסינה רק אם הם יוצאים מהחלק שלהם... ברור לי שאת לא נסה, כי נסה... נסה מתה."
"מי זאת נסה?" שאלתי, הבטתי בה בפרצוף הכי מתוק שיכולתי לעשות.
"אני בטוחה שאת יודעת מי זאת. אחותי."
הבטתי בה בלי שום סיכוי להבין משהו, הייתי מבולבלת, ורעבה.
לפתע הבטן שלי השמיעה קול, הסמקתי במבוכה.
"עד מעט ארוחת הערב תהיה מוכנה." אמרה לי, היא הובילה אותי אל חדר האורחים.
"אני יודעת שאת לא מבינה, זה בסדר, כל מי שמגיע לכאן מגיע לכאן כי הוא קרא את הספר. והספר הזה, הריק, תמיד יהיה קשור בספר האחרון שקראת."
אלפבה, נסרוז, ליר. בטח גם פייארו. הם חייבים כולם להיות חלק מהסיפור.
אני תקועה ב"בנה של מכשפה". אוי...
היא פתחה את הדלת שהייתה אמורה להיות הפתח לחדר האורחים, שהבטתי בו הוא היה חייב להיות אחד החדרים בבית הלבן.
לפתע הייתה לי הרגשה... הרגשה מוזר, לפיה אלפבה אשמה בכך שהגעתי לכך.
תחושות הבטן שלי בדרך כלל לא טועות.
כדי לא להסגיר לה את מחשבותיי, שאלתי "ודורותי גייל כאן?"
"לא, היא בקנזס."
"וגלינדה?"
"עם המאנצ'קינים שלה."
"וטיפ?"
היא הסתכלה עליי במבט ששאל 'את-רצינית?'
"טיפ חייב ואו חייבת להיות כאן! באמת, אלפי?"
שתקתי, לא ידעתי מה להוסיף, למשך כמה רגעים השתיקה הייתה התקשורת בינינו.
"לכי לחדר האוכל שתשמעי את מנגינת החליל." אמרה וסגרה את הדלת מאחורי.
הבטתי סביבי, הייתי במרכז החדר, היה בו ארון, מיטה, שידה ו... פסנתר?
זה היה הדבר שלכד את עיניי.
נזכרתי בבית, ועד כמה הפסנתר היה דומה לפסנתר שהיה לנו, לפני שחייבו אותנו למכור אותו.
התיישבתי לצד הפסנתר הלבן, והתחלתי לנגן, הייתי די טובה בזה, אמא שלי לימדה אותי מספיק טוב.
ידעתי שטיפ שומע. או שומעת. לא הייתי סגורה על אם-טיפ-בן-או-בת אפילו שאמרו שהיא הנסיכה.
כן... זה לא היה כל כך שם של בת אחרי הכל.
לפתע הדלת נפתחה, אבל לא הקדשתי תשומות לב לזה, המשכתי לנגן בשלווה.
"דיאנה?" זה היה קולו של ליר.
האצבעות שלי השמיעו צליל נורא שלחצו על הקלידים, אני יודעת לנגן, אבל כשאני שומעת צליל אחר, כל המנגינה נהרסת.
"ליר- מ- מה אתה רוצה מ-"
"פשוט בואי!" הוא משך את ידי שוב.
"מה הבעיה שלך?" שאלתי, הוא פשוט לא הפסיק למשוך אותי ממקום למקום.
"היא רוצה שתבואי לארוחת ערב, היא רוצה להרוג אותך, היא תרעיל את האוכל שלך!" מלמל לעברי.
"אבל חשבתי שרק נסה יכולה להיות מגעילה כזאת-"
הנה הפואנטה, העיניים של אלפבה מתוארות כבעלות צבע לא ברור ושל נסה ירוקות...
"תגיד לי שזאת לא נסרוז ת'רופ שמעמידה פנים שזאת אימא שלך."
"בזה את צודקת, אמא שלי נעולה במזווה."
"ליר!"
"אבל זאת האמת!"
"מה? אתה רציני?" הבטתי בו בחוסר אמון משווע.
"למה לי להתבדח במצב כזה?" הוא נעץ בי מבט חסר אונים, ולאחר מכן המשיך למשוך אותי, הרגשתי שהיד שלי כמעט ונתלשת ממקומה.
הגענו לחדר שלו, הוא פתח את הדלת.
"תוציא את אימא שלך מהמזווה?"
"אי אפשר. מחר גם אני ואבא שלי ניכנס לשם. אנחנו רוצים לתת לנסה למות בידי אנשי וולגוגרד."
"מה זאת אומרת תיכנסו למזווה?" הבטתי לתוך החדר המבולגן.
"זאת אומרת, שאנחנו נחייה במזווה!"
"אה?" השמעתי קול מוזר והסתובבתי אליו.
"רק ככה נשרוד עד שנת 5034!" הוא אמר בעצבים. כנראה נמאס לו ממני.
"באיזו שנה אנחנו עכשיו?" הוספתי לשאול, מבולבלת.
"באמת? 5029," הוא אמר כמובן מאליו.
"אני לא הגעתי מהזמן שלך, אני רק רוצה לחזור לבית שלי." לא עצרתי עוד את הדמעות.
"אבל... פשוט בואי!" הוא אמר לי וקפץ מהחלון, מה שהפתיע אותי - בחלון היה צינור.
ניגבתי את הדמעות וקפצתי אחריו... הוא לא העז להביט בי מאז שראה אותי בוכה.
חייכתי, החולשה הכי גדולה של בנים זה לראות בנות בוכות.
"איפה אני?" שאלתי לאחר שנחתתי בחושך.
"איפה את, באמת?"
זוג ידיים תפס אותי בכתפי, נרתעתי לאחור בבהלה אבל הידיים המשיכו לאחוז בי.
"תירגעי, זה אני." הידיים נכרכו סביבי לחיבוק. "אני מחבק אותך עכשיו, הנה הוכחה."
"באמת? מאיפה אני יודעת שאתה לא מתחזה?"
הוא התיר את החיבוק סביבי ומשך לי בשיער.
"אוקי, עכשיו אני בטוחה שזה אתה."
"נא לא להפגין אהבה רבה כ"כ כאן, כי אנחנו לא יכולים להרשות את זה," קול זר אמר.
"כמו שאמרת לגבי אבא ואת?"
אלפבה. אוי באמת!
"אנחנו לא מפגינים אהבה." ליר השמיע קול מוזר.
"זה כמו שגלינדה תגיד לי שאיש הפח לא מאוהב בטיפ."
"אבל איש הפח מאוהב בטיפ."
אלפבה גיחכה, והאם ובנה החלו להתווכח על דבר כלשהו שלא עניין אותי כ"כ.
"עכשיו, תכיר לי את החברה שלך."
"אבל היא לא החברה שלי!"
"עכשיו, ליר."
"אימא, זאת דיאנה."
---
המשך יבוא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים איפה נמצא הפרק הראשון? לא הבנתי אקו (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת אנג'ל
את הסיפור כתבתי עם עוד מישהי, היא פירסמה אותו ראשונה.
קוראים לה Me, Myself & My Ginger Identity
רוצה קישור?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים כן!! מגדת העתידות (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים הנה- אנג'ל
-
-
-
-
