יום חמישי, ה-15 ליוני. אני לא מאמינה שזה עוד ממשיך. מזל שלא כאן.
"גברת מאיירס, נולדת באוטובוס או בבית מלון?" איירין שאלה אותי בחוצפה.
"לא, נולדתי בבית חולים. אבל את נולדת באוטובוס."
"סליחה?" קולה של איירין היה מתנשא במיוחד. "גברת מאיירס, אני טעיתי, את נולדת בחנייה."
"מצטערת לנפץ לך את האשליה, את טועה שוב, אני נולדתי בבית חולים, את נולדת בפח אשפה." גילגלתי עיניים.
היא התחילה לצעוק לעברי, אבל פשוט קמתי והלכתי, זה יכול היה להימשך לנצח.
יצאתי באותו האופן שבו נכנסתי. הלכתי את המרחק המוכר עד לספרייה. המפלט הקטן שלי.
נער חיוור עד כדי כך שנראה כחול או ירוק ישב שם עם ספר, שבו לא היה כלום חוץ מנסורת מבית הייצור. כשהוא שם לב אליי, הוא עזב את הספר באותו העמוד, הסתובב ונעלם.
"מה זה הספר הזה שהוא קרא? גברת בלוני?" שאלתי את הספרנית, שהפעם לפניה השתווה מבט ריק.
היא נראתה חיוורת מעט, היא נראתה תשושה, עינייה פשוט היו חלולות, כמו אלה של אדם שמת.
"את בסדר?" שאלתי אותה.
היא התנערה במהירות והשיבה אלי חיוך רחב ומתוק, כמו בדרך כלל. "ראית איזה ספר הוא קורא?" שאלתי שוב.
"תעזבי את הספר." היא מיהרה לדבר, אבל המהירות שבה השיבה לי גרמה לי לחשוד בה מעט.
"למה לעזוב אותו?" שאלתי, מצפה להסבר.
"הספר קשור באופן מוזר בהחלט לסדרת 'מרשעת', וזה לא לגילך," היא ענתה תשובה אדישה שלא ממש התאימה לה. הרמתי את הספר ופתחתי באותו העמוד, מנסה לקרוא-
אבל לא היו בו מילים. רק...
נסורת? אני ונסורת?!
הבטתי בנסורת, ניסיתי להביט בספרנית שמולי, אבל גיליתי שהיא לא מולי עוד, כשניסיתי להביט בספר שהיה בידי שניות אחדות קודם לכן, הוא נעלם כלא היה.
התבוננתי סביבי, מה אני אמורה לעשות עכשיו?
לפתע הבחנתי בשביל נסורת.
איפה אני ומה אני עושה פה? זרמתי. הלכתי עם השביל.
אני הבטתי סביבי, המשכתי ללכת בשביל. ואז מצאתי את עצמי מתבוננת בעץ, כן, בעץ.
עלי ענפיו ישב נער, הוא היה בעל שיער שטני, לאחר מכן מצאתי את עצמי, שעיניו החומות בגוון דבש ננעצו בעיני, הוא נראה משועמם.
"מה הקטע עם הלבוש שלך?" שאל בזמן שירד מהעץ.
הבטתי בלבוש שלי, הייתי לבושה בסמרטוטים, בגדיו היו נקיים ומפוארים בהשוואה לבגדים שלי.
והבגדים שלו כללו מכנס וחולצה נורמליים לחלוטין.
"אבל אלו הבגדים שמרשים לנו לקנות, כי רוב הכסף הלך לחיילים שלנו! הם נלחמים בגרמניה!"
"גרמניה? איפה זה גרמניה?"
רציתי להסביר לו, גרמניה היא מדינה באירופה הדוגלת בצרפת ושעד עכשיו הצליחה לרצוח יותר מידי יהודים. אבל... זה יהיה די מוזר להגיד לו את זה, כשאני אפילו לא מכירה אותו!
"מה שמך?"
"ליר. ליר ת'רופ." הוא הושיט יד לבנה-תכולה ולחצתי אותה בחוסר רצון.
"דיאנה מאיירס."
"מאיירס? מה זה השם הזה, מאיירס?" הוא שאל בבורות.
"שם. אתה לא חייב לדעת-"
הוא הסתכל עליי בפאפי-פייס.
"זה שם המשפחה שלי, הוא מאוד נפוץ. ומה זה השם הזה, ת'רופ?"
קולות נשמעו מאחורינו.
"הו, דאמיט, בואי עכשיו או שירצחו את שנינו!"
---------------------------------------
המשך יבוא...
קרדיט על פרק 1# לאנג'ל.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
