אני שונא את המקום הזה! אין קליטה בכלל! מה, אנחנו חיים במאה ה15? מה יש לעשות כאן בכלל? שירה דבוקה לטלוויזיה כמו ציפור שדוגרת על ביצים. וגם אמא לא ממש עוזרת "עברנו לכאן כדי להתרחק מכל הרעש והתעשייה בתל אביב, תנסה לחוות את הטבע", צבועה, היא בעצמה יושבת על המחשב כל היום! ומה לי נשאר לעשות? לחוות את הטבע! זה לא מספיק שעברנו לאיזה כפר נידח בצפון, רחוק בכל החברים שלי ועוד ממש לפני שאני מתחיל תיכון?!. ועכשיו אני תקוע ביער הזה שמקיף את כל הכפר, מי האידיוט שהמציא את החוק הזה? "כל משפחה צריכה לשתול בט"ו בשבט עץ ביער, לא משנה איזה עץ". הכל כאן לא מתאים ואני לא מצליח לחזור, זה ממש מבלבל הכול שתול בערבוביה ויש כל כך הרבה עצים! איך אומרים? יער עבות? כן, זה ממש יער עבות, אני פשוט לא מאמין על ההורים שלי איך הם בכלל...מה זה הקול הזה? מים? פיסלתי את דרכי בין העצים והגעתי אל נחל קטן.
ואז ראיתי אותה. היא ישבה על סלע ליד הנחל, הייתי בטוח שלא ראיתי אותה קודם בכפר, לא, אותה הייתי זוכר. היא הייתה כל כך יפה שזה כמעט כאב להסתכל עליה, וואי אם החברים שלי היו שומעים אותי עכשיו הם היו צוחקים עלי אבל לא יכולתי להתאפק, זה היה נכון. היה לה שער קצר ותפוח בצבע ורוד אבל בקצוות הוא נראה כמעט לבן, העור שלה היה בצבע שמנת אבל היו בו גוונים של ורוד וכתום בהיר, שירה בטוח תדע את השם של הצבע והיא רק בת 7.
יכולתי לראות שהיא גבוהה גם כשהיא ישבה שם בלי לזוז, וגם רזה, תמירה. והבגדים שהיא לבשה היו מוזרים, כמו הבגדים שהפיות בסרט ההוא ששירה רואה כל הזמן,טינקרבל, לובשות. למרות שכל הדברים האלו יכלו להיראות מוזרים, לי היא נראתה טבעית יותר מהאדמה.
היא הבחינה בי, נעצה בי שתי עיניים כועסות בצבע חום כהה מהפנט והתמוגגה אל בין העצים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
