הכלא נבנה מלא כלום - מהריק שבין מים לאש. המשקולות היוו השלשלאות, תומכות ולא מרפות, גוררות אותה מטה אל פני החשכה הכמעט בלתי נסבלת של האוקיינוס- של תחתיתו. המסע הוא ארוך, היא יודעת. היא לא תחזור על עקבותיה - הן נעלמו ממזמן באדמתו הלוהטת של המדבר, משב הזמן הרעיף עליהן את חולו-מתנתו, בשמיכה רכה ויבשה.
הלילה? לעיתים מזנק החשש לראשך שאולי ללילה עצמו לעולם אין קץ.
הבט, רק ראשה כעת בולט מחוץ אל המים, כפי שנולד תינוק. המראה אינו מעלה גיחוך, אלא רק הערצה.
היא תפרוץ אל החוץ, בסופו של דבר. קשה לזוז כשרגליך כבולות,
הספק והדיכאון העכורים, רקובים, מי ביביים מחרידים - שולחים אל גופה קרסים קטנים וחייכניים.
שיערה עובה, הוטלו עליו שאריות של עייפות ושל טינה, העבר מכביד על צווארה, והייתה עלולה לנטות ליפול.
אך בין מים לאש הייתה כלואה. את להבותיו הצורבות של היגון, היא כבשה ללא חת - הכוונה היא לא להעדרו של הפחד, אלא להאחזות בתקווה, מכך עשויים האנשים ללא חת.
אל להבות אלה היא שלחה את ידיה, כובלת אותן, בולעת את חומן, לומדת את האהבה בשקט. את פצעיה, ליקקה במסתור
והמשיכה ללכת.
גופה הכמעט שבור, היה כזרד וחלש. אך את מאמציה ונפשה השקיעה במלאכת חרישת הברזל.
הכבשן שלה עצמה היה כסדנה הנפח, והיא כרבת האומן. מתוך הלהבות של היגון, מתוך המוות המסתתר בכאב
היא חישלה ללא רגע של מנוחה. המלאכה הייתה מתישה, לילות של בכי וסערה, של כאב ושל מזור.
אך ידיה, גופה שהיה קודם לא יותר מאשר שיבול המתכופף מפני הרוח, צמח וגדל. כעת היה חסון וחזק,
עץ לתפארת, שורשיו עמוקים באדמה - לעולם לא יושמדו.
במהלך הצמיחה רגליה ניפצו את השלשלאות סביב רגליה, שותות את המים שלתחתיה וגופה שתה מהחום שמעליה.
ישות חדשה, יש שיאמרו.
יש שיאמרו, שהחיים הם מלחמה, ו-בוודאי חישלה לעצמה איזה כלי משחת.
לא חרב היא יצקה מתוך הריק,
אלא משמעות, אושר, אהבה.
וזוהי, הגדולה האמיתית.
הלילה? לעיתים מזנק החשש לראשך שאולי ללילה עצמו לעולם אין קץ.
הבט, רק ראשה כעת בולט מחוץ אל המים, כפי שנולד תינוק. המראה אינו מעלה גיחוך, אלא רק הערצה.
היא תפרוץ אל החוץ, בסופו של דבר. קשה לזוז כשרגליך כבולות,
הספק והדיכאון העכורים, רקובים, מי ביביים מחרידים - שולחים אל גופה קרסים קטנים וחייכניים.
שיערה עובה, הוטלו עליו שאריות של עייפות ושל טינה, העבר מכביד על צווארה, והייתה עלולה לנטות ליפול.
אך בין מים לאש הייתה כלואה. את להבותיו הצורבות של היגון, היא כבשה ללא חת - הכוונה היא לא להעדרו של הפחד, אלא להאחזות בתקווה, מכך עשויים האנשים ללא חת.
אל להבות אלה היא שלחה את ידיה, כובלת אותן, בולעת את חומן, לומדת את האהבה בשקט. את פצעיה, ליקקה במסתור
והמשיכה ללכת.
גופה הכמעט שבור, היה כזרד וחלש. אך את מאמציה ונפשה השקיעה במלאכת חרישת הברזל.
הכבשן שלה עצמה היה כסדנה הנפח, והיא כרבת האומן. מתוך הלהבות של היגון, מתוך המוות המסתתר בכאב
היא חישלה ללא רגע של מנוחה. המלאכה הייתה מתישה, לילות של בכי וסערה, של כאב ושל מזור.
אך ידיה, גופה שהיה קודם לא יותר מאשר שיבול המתכופף מפני הרוח, צמח וגדל. כעת היה חסון וחזק,
עץ לתפארת, שורשיו עמוקים באדמה - לעולם לא יושמדו.
במהלך הצמיחה רגליה ניפצו את השלשלאות סביב רגליה, שותות את המים שלתחתיה וגופה שתה מהחום שמעליה.
ישות חדשה, יש שיאמרו.
יש שיאמרו, שהחיים הם מלחמה, ו-בוודאי חישלה לעצמה איזה כלי משחת.
לא חרב היא יצקה מתוך הריק,
אלא משמעות, אושר, אהבה.
וזוהי, הגדולה האמיתית.