דפי נתנה למילים לזרום ממנה על הנייר, הפעם היא תצליח, היא חייבת! השיעורים האלה קשים הרבה יותר משחשבה! ברצינות, היא שונאת ללמוד על 'ההיטוריה של הקדמונים' תמיד היא נהגה לחקות את המורים בקול מטופש. נכון, היא נולדה לשושלת ארוכה של קדמונים מלכותיים, היא נסיכה אחרי הכל, אבל היא לא רוצה להיות כזאת! ממש לא כאשר כל כך הרבה אנשים אחרים גוססים מרעב. תמיד חשבה לעצמה כשתעלה על כס המלכות המציאות תהיה טובה יותר, היא תוכל להתחבר סוף כל סוף עם אנשים שהם לא בני עשירים מפונקים. היא שנאה אנשים כאלו.
טוב, לא את כולם, היו לה שני חברים טובים שהם בני עשירים. לחברתה קראו מיקה, היא הייתה האדם הכי מתוק בעולם, כסף מעולם לא עניין אותה, והיא תמיד עמדה לצידה.
שמו של החבר הטוב שלה הוא רוי, הוא תמיד אהב להתמרד נגד כל העולם, זה מצא חן בעינייה, היא אף פעם לא אהבה את המתנשאים שחרצו על ההיסטוריה הארוכה של ארצם גלאם, היא זוהרת ונפוחה כמו השם שלה והאנשים המתנשאים שבה.
דפי נאנחה לעצמה, היא גמרה לכתוב דף שלם, ושוב, למרות שאין לה מושג איך, היא תמשיך להיות צודקת.
היא לא לומדת לפי אף ספר, אבל כשהיא בודקת את התשובות היא מגלה להפתעתה שזה נכון, עד כמה היא שונאת את כל זה! למה היא חייבת להיות כל כך... מושלמת?! שיערה, בלונדיני. עינייה, כחולות. סמל מלא לשלמות!
כל חייה למדה איך מתנהגים האנשים העשירים והמתנשאים, אך היא לא רצתה להיות כך, מעולם לא הסתדרה עם כל האנשים הנפוחים והמגעילים שמסתובבים בחצר הארמון שלה. יותר נכון, הארמון של אבא שלה. האבא שהיא שונאת, שונאת יותר מידי.
תמיד היא רצתה להכיר אנשים מ"בחוץ", ואיפה הבחוץ הזה? הוא נוגד לחומה ש"מגינה" כיויכול על בתי העשירים, היא נותנת להם מספיק מרחב מבפנים, חוצה את ארצם לשני חלקים לא שווים, העדיפות שייכת לעשירים, החלק הגדול הוא שלהם, אבל הם לא יכלו לעקוף אותה, אף אחד לא יכל לעקוף אותה, חוץ מהחיילים, ואבא שלה.
אבא שלה יצא לשם כל פעם בחודש, בטענה שהוא הולך ל"צייד מלכותי" והולך להביא אסירים נמלטים. פעם אחת, הוא חזר כששני ילדים נאבקים בו, אך גופו היה מספיק שרירי בשביל לעצור אותם, מפעם לפעם דפי שמעה בכי של ילדים, היא ניסתה לבדוק כל כך הרבה פעמים מאיפה הקולות, להציל את הילדים הקטנים, אבל היא מעולם לא מצאה את המקום ממנו הגיעו.
באותו היום דפי הייתה נחושה למצוא את הקולות מכיוון שהבכי החל הפריע לשנתה, היא לא יכלה לסבול עוד את הבכי של הילדים, היא הייתה כבר גדולה מספיק, יום הולדת השש עשרה שלה נחגג לפני מספר ימים, והילדים נכלאו שם כבר שנה שלמה, היא לא יכלה לתת להם לאבד את הילדות שלהם.
# # #
גבריאל חי לו מאחורי החומה, חייו היו סיוט אחד גדול, הוא איבד כמעט כל מה שיכל לאבד, הורים לא היו לו, הם נרצחו באחת הפעמים שהמלך יצא מהתחום הבטוח והחל לירות בכל מה שזז, גבריאל ראה את הוריו מתים, אך לא עשה דבר, לא היה לו מה לעשות. הוא רק עמד, והתחבא מאחורי עץ, קפוא הוא הביט איך המלך האכזר רוצח את אימו ואביו, הוא היה אז רק ילד בן שתיים עשרה, לא היה לו האומץ שהיה לו עכשיו, הדבר היחיד שהיה ברור לו הוא שהיה חייב להוציא את אחיו הקטנים משם, הם היו רק בני שלוש אז, באותה השנה היו צריכים להיות בני שמונה, אך הוא איבד אותם שנה קודם לכן, המלך האכזר לקח גם אותם, אבל למרות שניסה להילחם, המלך איים על חייהם, והוא לא יכל לזוז. למרות שגבריאל היה בטוח בזה שאחיו מתים, הוא חשב לעצמו שהרוויח להם עוד כמה דקות לחיות, לפחות לא ברח כמו שקרה עם הוריו, לפחות אחיו זכו לעוד נשימה עד שהגיעה האחרונה שבינייהם.
גבריאל היה שכוב במיטתו, הוא ידע שמחוץ לביקתת העץ המעופשת שחי בה יש כנראה אחר צהריים שטוף שמש, אך כשזנכר באחיו ובהוריו לא רצה לקום ממיטתו, מצב רוחו דעך מרגע לרגע.
לפתע, הדלת המאובקת של הביקתה נפתחה בחוזקה והעיפה מלאי של אבק פנימה. גבריאל הביט בעזרת עיניו הירוקות שלו, דרך שיערו הבהיר והחום.
"גבריאל! אתה ממש לא יכול להישאר כאן בזמן כזה!" קרא קול נלהב. גבריאל זיהה את השיער השחור, ואת זוג העיניים החומות שנעצו בו מבט ממושך, נלהב, ומעצבן, זה היה חברו הטוב, גד.
"מה אתה רוצה עכשיו?" שאל גבריאל בקוצר רוח, ניסה לעשות על גד רושם שהוא מת מעייפות, אבל הוא מעולם לא היה טוב במשחק.
"אל תשחק אותה עייף! אין זמן לזה! אם אתה רוצה להתחיל להיפגש עם בחורות, אתה חייב להתחיל ללמוד!" קרא גד, עם הדגש על המילה "חייב".
"ומי אמר לך שאני רוצה להתחיל להיפגש איתן? בנות זה עם דפוק, מי מבין אותן?" שאל גבריאל.
"העם הזה ממש לא דפוק! זה עם יפה! ואתה לפעמים גורם לי לחשוב שאה לא רוצה שהחיים שלך יפתחו לאנשהו." אמר גד.
"אני באמת לא רוצה, אני בינתיים מסתדר עם הצייד שלי, אני מתחלף עם אחרים בשוק, ושורד." גבריאל החל להתעייף באמת.
"אני יודע שאתה רוצה להתאהב, ולהתבגר סוף סוף, אבל מה עוצר אותך? אירועים טראגיים מהעבר." גד החל לעלות לגבריאל על העצבים, במיוחד לאחר שגד ישב על המזרון הקשה לו קרא מיטה, ושיפשף את שיערו של גבריאל בילדותיות.
"כאילו אתה הצלחת אי פעם להתעשת!" נחר גבריאל בבוז.
"אבל אני הצלחתי להתעשת, אני ראיתי גם כן את אמא שלי טובעת לי מתה מול העיניים, ולאחר מכן את אבא שלי נקרע לגזרים בידי תנין, אבל התגברתי." גד נשם עמוקות.
"ממש התגברת, עד היום אתה שונא מים, ומפחד להיכנס אליהם, אתה בקושי מסוגל לשטוף את עצמך במעינות החמים, פחדן." גבריאל החל להקניט את חברו.
"אאוץ', זה כאב." אמר גד בטון פגוע.
"אולי עדיף שתשתוק?" שאל גבריאל בכעס.
"תישאר יפה ותשתוק אתה!" אמר גד.
"אז אני יפה?" גבריאל החל לגחך.
"זה מה שהבנות בכפר אומרות, חצי מהכפר דלוק עליך ואתה לא עושה כלום!" סינן גד מבין שיניו.
"למה רק חצי מהכפר?" שאל גבריאל.
"כי השאר גברים..." מילמל גד, הוא קם מהמזרון, ניער מעליו את האבק, ונאנח. הוא הביט בגבריאל מבט שמסמל אצל השניים "אני רוצה ללכת לצוד".
גבריאל הנהן, הוא קם וניער גם מעליו את האבק, הוא הביט על מותניו של חברו, כמו שחשב, גד לא זז מטר בלי חגורת הסכינים הנדירה שלו. זאת הייתה חגורה שחורה בה היו נעוצות שבעה עשר סכינים, כולן עטופות בנדן, כל סכין מסמלת שנה מחייו של גד, שכמו גבריאל, חגג לפני מספר חודשים את יום ההולדת השבע עשרה שלו.
בזמן שגד יצא החוצה, גבריאל לקח את חרבו העטופה בנדן כחלחל וחלק.
גבריאל יצא בעקבות חברו והשניים החלו לרוץ.
# # #
דפי צעדה במסדרונות הריקים, כולם וודאי חוגגים בשעה הזאת, אלה חגיגות העשרים להקמת החומה והסלקציה בין העשירים לעניים, זאת לא הייתה סיבה לחגיגה מבחינתה, היא תירצה שיש לה כאב ראש, ועזבו אותה לנפשה.
היא הביטה בכל פינה שהייתה זכורה לה ממזמן. אבל הפעם היא העזה ללכת לחלק שאליו אבא שלה מעולם לא הרשה לה להיכנס. היא הסתכלה סביבה וראתה דלת אחת, שחורה ומבריקה, יחסית לדלתות האדומות האחרות, היא פתחה אותה והביטה לתוך החלל שבתוכה, על פנייה צץ לו מבט מופתע.
-----------------------------------------------------
מה אתם אומרים???
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
