הבוקר עולֶה חֲרִישִי ועגוּם
העלטה אט, אט דוֹהָה,
זוֹחֵל ובא לו יום חדש
עם תפילת מודָה
שקט הבית, דוֹמֵם.
הוא כבר מזמן עזב, חש
אל תפילת שחרית מוקדמת
אל יום ארוך בבית-המדרש
עומדת וסוקרת את דמותה הקטנה
במראה בחדר המיטות:
בת-המלך כבוֹדה פנימה
בין הסדינים ובין הכסתות
שחרית זריזה במטבח הקט:
רגע אישי עם השם.
פת חטופה במקדש מעט –
והחוצה אל הרחוב הפועֵם
הרחוב מתפתל אט, מִשְתַנֵּה,
הולך וגובר ההמון וגוֹאֶה.
היא מזרזת צעדיה, ליבה הולם, מבט חטוף בשעון
מבט זועף מזכיר לה, כי היא בצד הלא-נכון
בהתכווצות קלה, בהכנעה,
חוצה את הכביש במהירות,
אישה קטנה ושביס לראשה –
מה תעשה אל מול עמודי הצניעות?
פשקוילים קשים מוכיחים
רועמים באותיות שחורות,
מלווים אותה ככלבים אכזריים
של משטרת המחשבות
בתחנת האוטובוס המולה רבה,
הנשים פונות לצד,
והיא שוב שמה ליבה אל אותו המראֶה,
שאת מבטה תמיד צד
פרסומת זוֹלָה, של חילונים,
ובה גבר ואישה,
והם, רחמנא ליצלן, מתגפפים,
והגבר מעניק לה נשיקה
מבטה מרותק, לגבר, לאישה,
למפגש השפתיים על נייר,
חובקת בעדינות את פרי בטנה,
מפני הרחוב הקשה והקר
והנה האוטובוס – ברוך-השם,
עוד מעט עבודתה מתחילה.
עולה היא יחד עם כל הנשים
אל החלק המיועד לכשכמותה
עומדת בקושי, אוחזת באוויר,
מהדקת השביס לראשה,
מפני עיניים מבקרות ומוכיחות,
עוטפת את כרֵסָהּ הגְדֵלָה
נשים כבוּדוֹת בפֵאות יקרות,
סוקרות במבט זועף,
הריונית קטנה על שני מקלות
הרועדת כעלה נידף
מהרהרת בגבר ובאישה
הגומעים זו את זה,
המחללים את הצניעות במודעת אהבה
עבוּר מוּתָג חילוני נִקלֶה
כמה מאושרים נראו שניהם
השיקסע והגברבר,
כמה כמיהה ותשוקה הראו
על סתם מודעה של נייר
היא נֶעוֹרָה בבהלה –
הגיעה לתחנתה.
בזהירות מתנודדת אל הדלת,
ואל הרחוב חַזָרָה
... ולפני שפונה ונכנסת,
אל מקום עבודתה,
נוגעת במזוזה ונושקת,
בערגה אין קץ, בכמיהה
עוצמת עיניה מנסה להרגיש,
כיצד בשר בַּבָּשָר יִגַע,
מצמידה אצבעותיה הדקות, הסגוּפוֹת,
אל שפתיה הרכוֹת בעֶדְנָה
נשכחו כל גדרי הצניעות,
פָּסַה ההלכה.
נותרה אישה קטנה וכרסה בין שיניה
הכמהה לנשיקת אהבה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
