אני מודעת שיכול להיות שהסיפור צורח בתחילתו "אתגר קרת!!!הקייטנה של קנלר!חצופה מעתיקנית!הבוז לך" אבל האמת היא שהשורות הראשונות פשוט צצו לי בראש בדרכי לאן שהוא ,ומשם רצתי הביתה ללפטופ להקיא הכל ולהמשיך לכתוב.אני מאוד סקרנית לגבי מה אתם חושבים שכן בדף הפייסבוק שלי הדבר האחרון שיש לאנשים בראש זה לקרוא אותו.אגב,כל הזכויות שמורות לי ולי ולי..ורק לי!!
מוכנים?יופי
----
תמיד ביום ההולדת שלי אני הולך לבקר את הקבר שלי וגם קופץ לראות מה שלום המשפחה והחברים. וגם כי זה מבין היומיים היחידים שמרשים לנו למעלה לרדת לראות מה העניינים.
כל קידום מקנה לך חצי יום חופשי למטה. כשאתה רק מגיע לכאן אתה מקבל גיחה לחלום של קרוב משפחה מדרגה ראשונה של כמה דקות ויציאה ביום ההולדת.כשאתה מתקדם אתה מקבל עוד בונוסים.
כשאתה מתאבד אתה מתעורר במטוס או ברכבת,תלוי מה הפוביה העיקרית שליוותה אותך עד הרגע שפרשת מהעולם . זה גם יכול להיות בצורה של רכבת צפופה בשיא החום של בומביי או על חמור. לא מתחשבים בך כאן כשאתה עובד.
אני התעוררתי במטוס די ריק עם כמה נוסעים. זיכרון עמום שלי מסתכל על הכדורים שגנבתי לסבתא ומהמרפאה מתערפלים ונהיים כהים יותר ויותר בראשי.
“אתה צריך משהו,חמוד?”ֿ דיילת בגיל העמידה לבושה במדים לבנים ניגשה אליי
“אה..לא,אני רק לא מבין איפה אני" אמרתי לה מבולבל לחלוטין
“הו,חמוד.” היא חייכה אליי ומזגה לי כוס מים פושרים "אנחנו עומדים להמריא,כדאי שתחגור למען ההרגל הישן.אבל עדיין אסור לעשן" חייכה והתרחקה לכיוון נוסע אחר.
חגרתי את החגורה,מבולבל לחלוטין. אבל ישבתי פוקק מפרקים בעצבנות ומסתכל מסביבי. המטוס באמת היה די ריק חוץ מאיזו בחורה אתיופית,גבר ממש שמן וזוג זקנים שדיברו ביניהם רוסית.
לפתע נשמע "דינג דונג" חזק, והדיילת המתבגרת דיברה
“נוסעים יקרים שלום,תודה שבחרתם לטוס איתנו. סרטון ההסברה יחל עוד כדקה. אנו מזכירים לכם להשאיר את המושבים ישרים עד אחרי ההמראה ולחגור חגורות"
המסך שלפני נדלק ואיתו כל שאר המסכים על גבי המושבים האחרים . סרטון אנימציה מקרטע החל להתנגן.
הופיע פתאום על המסך איש זקן עם זקן עבה ולבן ומבעד לכל הערימת שיער הלבנה שעיטרה את האיש בצבצו זוג עיניים כחולות ובהירות וחיוך צחור וגדול.הוא הלך בין מושבים של מטוס מאותו הדגם שנמצאתי עליו.
“שלום יהונתן" דיברה אלי הדמות . ברקע שמעתי מכיוון המושבים התפוסים האחרים "שלום סלבה ונסטיה" ברוסית,ו"שלום יהודית" באמהרית.או לפחות ככה תיארתי לעצמי שהאדם דיבר אליהם וגם "שלום אבי" אבל בקול נשי.
“א..אתה מדבר -אלי- ?” שאלתי בלחש . עם כמה שהסיטואציה סוריאליסטית עדיין אדם מנסה להפוך את עצמו לכמה שפחות מביך ונבוך.
“אני מדבר אליך,בני"
“אתה לא אבא שלי"
“עכשיו כן" האיש המבוגר והשעיר אמר והפך בבת אחת לאבא שלי.הסתכלתי עליו ושפשפתי עיני בתדהמה וממש הצטערתי שאסור לעשן במטוס המוזר הזה.
אבא שלי היה מולי- הראש המקריח והמשקפיים הגדולות והשפם המגוכח שהוא התעקש לשמור.
הוא חזר לצורתו הקודמת והשעירה והזקנה.
“מי אתה?”
“אני אישית מעדיף את הכינוי אלף.אבל אתה יכול לקרוא לי ה',יהוה,ואת כל שאר הכינויים שאוהבים להדביק לי שם למטה.אני אוהבת את זה מינימליסטי.”
“וכן,אתה יכול לעשן.אני הבוס פה"
“ה..בעלים של החברת תעופה?”
“לא אידיוט,הבעלים של הכל.”
הוא הוציא יד מן המסך והושיט לי לאקי סטרייק והדליק לי אותה.
“מה אני עושה כאן?”
“בשביל זה אני פה להסביר לך בני היקר יהונתן. זו הפעם הראשונה וסביר להניח האחרונה שתראה אותי אלא אם זה יהיה מקרה ממש חמור שאני אצטרך להתערב.איך שאתה רואה אותי עכשיו זה איך שדמיינת אותי בתור ילד ועד יום מותך המיותר אך הנבחר . יש אנשים שמדמיינים אותי בתור אנג'לינה ג'ולי ויש כאלו שלא מדמיינים אותי בכלל . אני ממש לא נראה כמו שאתה מדמיין אותי"
“אבל מה זה קשור לשאלה שלי איך אתה נראה?”
“אתה תמיד מתחכם?ֿ"
“חשבתי שאתה יודע הכל"
“אתה צודק" הוא אמר ולקח לי את בדל הסיגריה מידי ושאף שאיפה ארוכה ארוכה והחזיר לי אותה. עשן יצא מהמסך הקטן.
“בכל מקרה,הנה מה שהולך לקרות.אתה התאבדת לפני כמה שעות והועלית על טיסה 777 לגן עדן"
חיוך עלה על פני
“גן עדן?!”
“אבל לא כמו שאתה חושב.החונך שלך יסביר לך יותר.אני כאן כדי לעשות היכרות ראשונית וסביר להניח אחרונה בינינו כדי להבהיר מי הבוס כאן ולהבהיר שאני יודע ורואה ושומע הכל.כשתרד מהמטוס עוד בערך שעה בה תוגש לך ארוחה קלה , יחכה לך החונך ומשם יסבירו לך באמת את הכל.”
נותרתי אילם והסיגריה כבר ממזמן כילתה עצמה.
“טוב,אני מניח שכאן סיכמנו הכל,עד הפעם הבאה שבה אני מקווה שהיא לא תגיע-שהייה נעימה.”
שתקתי,הבדל נעלם כלא היה ואני שקעתי לשינה עמוקה.
התעוררתי כשדייל אחר צעיר בהרבה מהדיילת שהעירה אותי,שאל אותי אם אני מעדיף כריך טונה או שליו. שאלתי אם יש חביתה אבל הוא אמר שלא.אז נכנעתי לחביתה,כי מי לעזאזל אוכל כריך שליו,אפשר בכלל לעשות מזה כריך?
אכלתי את הכריך מתבונן מסביבי. אף אחד לא בחר בכריך שליו.
“נוסעים יקרים,תודה שבחרתם לטוס איתנו .אנו מתחילים בתהליך הנחיתה ואתם מתבקשים לקפל את השולחן,ולחגור חגורות אפילו שאין ממש צורך וליישר כיסאות.המזג אוויר בגן עדן הוא נוח ושטוף שמש . תודה,הקברניט שלכם". לאחר מכן הוא דיבר באמהרית רוסית באנגלית אל הנוסעים האחרים.
קיפלתי את השולחן ויישרתי מושב וחגרתי חגורה.התבוננתי אל מחוץ לחלון וראיתי עננים..ועוד עננים ועוד עננים. מבין העננים התגלה בפני מראה הזוי שלא תיארתי לעצמי שכך המקום ייראה. בניינים -המון בניינים. ראיתי שהמקום מחולק לשכונות מרשימות עם המון בריכות וגנים ירוקים נחים על מצעי עננים.שדה התעופה שנראה כמו שדה תעופה לכל דבר כולל האספלט והמבנים הגדולים והמטוסים של חברות שונות מארצות שונות חיכה לנו. המטוס נחת ולא היו מחיאות כפיים או שריקות ,וגם לא"שלום עליכם" נשמע מכל חלקי המטוס.
שלט חגירת החגורות נכבה ובירכתי לשלום את צמד הדיילים והלכתי לעבר היציאה.
בירידה מהמטוס חיכה לי בשדה אדם שמנמן ואדום שיער-הוא החזיק שלט "יהונתן לוי" ולבש ג'ינס וחולצה לבנה. הוא הרכיב משקפי טייסים ועל ראשו חבש כובע מצחייה.
לנוסעים האחרים גם חיכו אנשים עם שלטים.מסתבר שהיו עוד אנשים בחלק אחר של המטוס שלא ראיתי.
“שלום?”
“שלום וברכה יהונתן,אני גבי. “
“גבריאל?”
“לא,לא הגבריאל הזה" והוציא אנחת ייאוש מפיו שגרמה לי להבין שזו לא הפעם הראשונה שמתבלבלים.
“בוא,המונית מחכה"
הלכתי אחריו,יוצאים משדה התעופה למה שמתורגם אצלנו בעולם החיים לכביש מאוד סואן שטיפוסי לשדה תעופה אבל קצת אחרת.הכל עשוי מדרגות קושי וצבע שונות של עננים. עננים אפורים ושטוחים ניסו להראות כמו כביש ודי הצליחו בזה,אבל ברגע שדרכת על הכביש האפלוליות שלהם ליטפה את כפות רגליך.
מה שנחשב אצלנו למונית שהיא סובארו לבנה ,פה היא בעצם מרכבה צהובה עם פגסוס מזדקן או פניקס תשוש. גבי הסביר לי איזה פעם שפניקסים הרבה יותר משתלמים כי מספיק לך קבוצה אחת של היצורים הללו והם מתחדשים כל הזמן.אז זה לא כזה נורא שהם חודש חודשיים מתנהגים כמו בני תשעים והופכים לביצה כי בסופו של דבר הם חוזרים להיות צעירים.אז זה משתלם כלכלית.
עלינו על המרכבה וגבי אמר לנהג שאנחנו צריכים"למשרדים" .לא ראיתי את פני הנהג,אבל הוא גם כן היה שמן.הם כנראה אוכלים פה טוב חשבתי לעצמי.
לא דיברנו כל הנסיעה..חשבתי קצת על איך שסיימתי את זה ולמה.
לא הצלחתי לזכור למה עשיתי את זה אבל זכרתי איך,מה שממש תסכל אותי.זה והעובדה שלא צחצחתי שיניים הרבה מאוד שעות כנראה ופה חשבו על הכל ועל היגיינת פה לא.
גלגל'צ היה פתוח כי אחותי אהבה מאוד את התחנה ואני ישבתי בחדר. בולע כדור אחרי כדור ומנסה להגביר את רדיוהד שישתיקו את הזוועה הזו,נדמה לי שבין im a freak im a weirdo שמעתי גם "אתה זוכר את נובמבר..עננים עננים בעיניי"
“את מוכנה להשתיק את זה כבר נטלי?!?!”
“סתום כבר אתה אידיוט!!!”
“אני מנסה ללמוד כאן!”
כמה דקות אחרי שצעקתי עליה על הניסיון הפיקטיבי שלי ללימודים,כבר הכל נהיה מטושטש.דחפתי לעצמי עוד כדור בפה.אפילו גלולה של נטלי לקחתי ואני לא יודע למה אבל תמיד רציתי מאיזו שהיא סיבה טיפשית לקחת גלולה נגד הריון אז עשיתי את זה.מעניין מה הבדיקת רעלים אמרה ואיזו תגובה היה למנתח הגופות כשהוא גילה שלקחתי יסמין.
נרדמתי. הרגשתי צמרמורות בכל הגוף וגם כאבה לי הבטן ,אבל רציתי שכל הכאב ייגמר כבר.אני רק זוכר כאב וכדורים וסירחון של סיגריות.
הסתכלתי סביבי- חנויות קטנות יותר וגדולות, המון מכוני כושר ועוד יותר מכוני יוגה. אנשים לבושים בצבעי פסטל הולכים בכל מקום-לאט יותר ומהר.נסו לדמיין ניו יורק תל אביב ואיזה כפר אנגלי קטן ביחד-בהמון צבעי פסטל וקצת אפור שנזכור שזו עיר או משהו בסגנון.
הגענו לבניין עצום בגודלו ,בנוי בלבני עננים אדומים . השומר שהיה בפתח הדלת בירך את גבי לשלום ולא התייחס אליי כלל.
הלובי היה זהוב ומרהיב בגודלו וביופיו-ואני בחור ששונא זהב. תמונה גדולה של אלף עיטרה את אחד הקירות-שמן ועם המון שיער לבן והעיניים שעוקבות אחרינו לכל מקום.מעניין איך גבי רואה אותו.
גם המעלית הייתה זהובה,וגבי לחץ על מספר 7 .אני שונא שתיקות במעלית,זה הסוג הכי גרוע.
קול נעים להפליא של אישה אמר "קומה 7,כח אדם ומשרדי חונכות"
יצאנו אל ריצפה רכה להפליא והערפל הלבן ליטף את כפות רגליי. הגענו למשרד של גבי.על הדלת היה כתוב "גבי 90 , חונך ראשי "
נכנסנו אליו למשרד והוא היה כמו חדר של גולש בן 20 מקליפורניה.
“כן,זה לא טיפוסי.אבל היתרון בעבודה הזו זה שאתה יכול לעצב לפחות את החלל שלך איך שאתה רוצה ואתה לא צריך להיות דבוק לבנייה המטופשת והמיושנת של העיר הזו"
הוא התיישב מאחורי שולחנו על כיסא משרדי גדול ומרופט. המון מכתבי תודה ותמונות של זמרי רוק ישנים מהעולם שלנו עיטרו את הקירות.על ספה בצד היה חתול ג'ינג'י שמן וישן- בינו לבין גבי היה דמיון רב.
הוא הוציא סיגריה והציע לי גם אחת והסכמתי.
“אה,וגם אפשר לעשן כמה שרוצים וזה לא פוגע בכלום ואולי אפילו מוסיף לאווירה של העננים והאלוהות או איך שתקרא לזה"
“בוא נתחיל חבר,אני גבריאל 90,אתה יכול לקרוא לי גבי-רצוי שתקרא לי גבי.בעצם-אני מתעקש שתקרא לי גבי.אל תקרא לי גבי 90 בחיים.אני מתעב את התוספת 90.”
“מה זה התוספת תשעים,בעצם?”
“לנו,החונכים,המלאכים,איך שלא תקרא לנו...כשאנחנו מגיעים לפה אנחנו מקבלים את השמות הבאים-ישיעהו,יחזקאל,מיכאל , גבריאל...וזה המון פאקינג אנשים וכל כך פאקינג קצת שמות שצריכים להתחיל למספר.כמובן שיש את האורגינל,והם,שיזדיינו,חיים כל כך טוב וכל כך רחוק מפה שלא אכפת להם שיש להם המון אנשים שנושאים את השם שלהם. אבל כדי לא להתבלבל נותנים לנו מספרים.”
“אה...” אמרתי,שאפתי מן הסיגרה שאיפה ארוכה ארוכה והוצאתי. החתול התמתח על הספה ונשכב שוב.
“אבל עזוב את השטויות,בוא נתרכז בלמה אתה פה ואיך אתה פה ומה עושים מכאן.וזה מסובך,אז תקשיב.אתה מקשיב?”
“כן"
“אז ככה-
אתה,יהונתן שלמה לוי?”
“כן"
“בן לבנה בת מיכאל ופנחס בן שמואל?”
“כן"
“אח לנטלי לוי בת לבנה בת מיכאל ופנחס בן שמואל?”
“כן"
“יופי.מצטער על הפורמליות והמיושנות,זה משגע גם אותי"
“לקחת במו ידיך את חייך באמצעי אוראלי כימי - שלל כדורים כולל..מה זה..יסמין?”
“כן.אני לא רוצה לדבר על זה"
“לא באתי לשאול,בכל מקרה-נטלת חייך באמצעים אוראליים -נטילת הכדורים המרובים ב13 ביוני 2011, בשעה שמונה ורבע בערב ביהודה הלוי 15 ראשון לציון. הלוויה שלך נערכה ב15 ביוני 2011 בשעה חמש אחר הצהריים ,שאגב היה חם מאוד, בבית הקברות בראשון לציון. הנציגים שלנו באו ואספו את נשמתך והעלו אותה על המטוס-טיסה 777 אל גן עדן חלקת ארץ ישראל השלמה כמובן. אתה רוצה לשתות משהו לפני שנמשיך?”
“אני אשמח לנס קפה..”
“כוחו של הרגל,בסדר.רגע.” הוא קם אל המטבחון הקטן והמלוכלך שלו והגיש לי כוס קפה,שממנה יצאו זיקוקים
“למה יש לי זיקוקים בקפה?”
“ככה זה עובד הנס קפה פה.הבנת? נס-קפה? הבוס רצה גימיק. תן לזה 10 שניות וזה ייגמר.מזל שהוא לא נחצה לשניים,זה היה מעיק בשבילך לשתות את זה.
אתה יודע,אתה קול להחריד בשביל מישהו שמת לפני פחות משלושה ימים"
“כן,אני לא בדיוק מבין מה הולך סביבי"
“טוב,בוא נחסוך את הפסיכולוגיה.זה לא נראה כאילו זה הועיל לך הרבה אם אתה במילא יושב כאן מולי. ככה זה עובד-
הגעת לגן עדן.זו העיר הישראלית שלנו. בהתחלה היינו מרוכזים במקום אחד אבל זה היה בלאגן אז העדפנו לחלק לפי גאוגרפיה.בכל מקרה,אתה לא הולך לגן עדן"
“אני לא?”
“זאת אומרת,אתה כן.אבל אתה הולך לתחזוקה.תחשוב על זה כעל הקרייה שמוקדשת לתחזוקה של גן עדן.יש כאן אפשרות קידום ואין כל כך אפשרות המנעות אז אנחנו מנסים להתחשב כמה שיותר. אתה מתחיל במה שנקרא למטה עובד רס"ר-ככה יותר נוח לי להתייחס לזה . זו התחזוקה הבסיסית ביותר-להשקות פה לנקות שם לעשות קצת שליחויות...אתה מתקדם לאט לאט למעלה .”
“מה זה למעלה?”
“בהכי הכי למעלה אתה יכול להיות חונך,או איש שירות אחר למען גן עדן.כשתגיע לדירה תקבל עלו על כל הקידומיםן.”
“אני לא מבין את זה,אני בכלל חשבתי שלפי האמונה הרווחת מתאבדים מגיעים לגהנום"
“בעיקרון כן,החארות האמיתיות באמת ברובן מגיעות לתחזוקת גהנום ותאמין לי לא היית מעוניין להיות שם.לא שחסר כאן חארות,אבל אנחנו מקפידים במיונים. בכל מקרה,בגלל שלהעלות נשמה וההובלה והניירת עולה לנו זמן וכסף וכוח אדם-אתה צריך להחזיר את ההפרש...את החוב נקרא לזה. אתה מתחיל מלמטה ומטפס לאט לאט למעלה-יותר ימי חופש ובונוסים ככל שאתה מתקדם. זה יכול לקחת שלושה חודשים פר קידום וגם שלוש שנים או שלושים שנה...תלוי מה אתה עושה וכמה טוב אתה עושה את זה.”
“אז אני בחיים לא אגיע לגן עדן האמיתי?”
“לא הקשבת לי,אתה פה בגן עדן.פשוט בתחזוקה.”
“אין סיכוי שאני אהיה תושב רגיל?”
“אתה תושב רגיל אבל בתחזוקה! טוב,בוא אני אסביר לך עוד קצת ואני מקווה שתפסיק לשאול ולקוות-בסוף החוב שלך,אתה צריך לגלות את השם האמיתי שלי ולהפגש עם הבוס הגדול לועידה שבה נקבע אם עשית את חובתך ואין יותר מה להחזיר ומחליטים מה הלאה.”
“הבנתי..ומה עושים בחופשים?”
“מה שבאתי להסביר זה שככל שמתקדמים למעלה מקבלים יותר זמן למטה. זאת אומרת-להתגלות בפני אמא סבתא או איזו כוסית שהשארת מאחוריך באיזה חלום,ובימי הולדת של קרובים אתה מבקר ומסתובב קצת לכמה שעות וחוזר.מתחילים בחצי יום.התגלות פיזית-זאת אומרת לשחק אותה קספר הרוח הידידותית זה כל חמש שנים ורק אם אתה זכאי ,אם לא עשית יותר מדי שטויות שגרמו לי ולבוסים לבטל לך את הביקור"
“ואני יכול להסתובב בעיר?”
“כן,בימי שבת"
“ימי שבת?”
“כן,ישראל נו..שתרגיש בבית.”
“הבנתי...”
האמת שלא ידעתי מה עוד לשאול כי הכל היה כל כך חדש ולא ידעתי מאיפה להתחיל.גבי המשיך לדבר
“עכשיו תחתום על כמה ניירות לגבי הדירה ,וניקח אותך לשם.”
לגמתי מהנס קפה. הזיקוקים הפסיקו ממזמן אבל פה ושם קפץ לי זיקוק לאף בין הלגימות שגרמו לי להתעטש.
הסתכלתי על הדף..כל מיני כללי התנהגות בסיסיים בדירה ועוצר ודברים כאלה. גבי הסביר לי שגם זה,בהתאם לקידום מתגמש ומשתנה.
לפני שיצאתי מהדלת ראיתי שיש מראה מלוכלכת שעונה על אחד הקירות,אבל לא הספקתי להסתכל בהשתקפות שלי והתבאסתי כי הייתי סקרן לדעת איך אני נראה.
אותו נהג מרכבת מונית חיכה לנו למטה, גבי ביקש שייקח אותנו הפעם לבלוק .
“שכחתי לשאול,גבי..אמרת שצריך לגלות את השם האמיתי שלך.מה זה צריך להיות?”
“אה כן,שכחתי גם להסביר את זה..כשאתה הופך לחונך אתה מקבל שם חדש. מעין סמל להתחלה החדשה שלך..אני לא הבנתי כל כך את הקטע למה אתה צריך לגלות אותו בעצמך אבל אתה צריך.אני גם לא מבין למה לעזאזל נשארים עם כל כך קצת שמות .אני לא מבין הרבה דברים כאן,אבל אני זורם עם זה.גם אני גיליתי את השם של החונך שלי. כל חונך מקבל 2 חניכים וכ2 החניכים מגיעים לדרגה ולשלב של גילוי השם הם בעצם משחררים את החונך שלהם והופכים לכאלה בעצמם..תחלופה של כח אדם,סך הכל..אני מניח"
הוא אמר בייאוש והדליק עוד סיגריה.לא כל כך אכפת להם מעישון כאן.
הנהג התרומם והפניקס התאמץ להגיע ליעד. תיארתי לעצמי שהוא בטח יסגור עוד סיבוב בחייו בקרוב. הגענו לאיזור קצת יותר מוזנח ממה שהתרגלתי אליו בחצי היום שאני כבר ביליתי כאן. נראה קצת כמו שכונה שפעם הייתה ממש פופולרית והתיישנה עם הזמן-המון אפור והרבה פחות לבן.הנחתי לבד לעצמי וגם קצת קיוויתי שזה משתדרג עם הקידום..לאט לאט נחתנו ונעצרנו על יד רחוב בשם "כ'א א'” .
“כן,העירייה החליטה ללכת על המוטיב התנכי.” הוא אמר לי ובכלל לא באתי לשאול שום דבר.
“חניכי היקר זהו הבלוק. אנחנו משכנים פה את כל העובדים של גן עדן , מהדרגות הנמוכות ביותר עד כמעט הגבוהות ביותר. נעלה לדירה ונכיר לך את השותפים . “
אני יכול להשבע שזה נראה כמו האינטרקום אצלי בבית.אבל הוא היה שבור, אז פשוט נכנסנו ועלינו במדרגות...הן היו קשות כמעט כמו אבן,אבל רק כמעט.
“כאן גרים בכיף רומן ואביב " היה תלוי על הדלת,שנראתה לגמרי כמו דלת פנדור חומה מסורתית לבתים בישראל ,הכיתוב היה עשוי מגזרי עיתונים והודבקה ליד הכיתוב תמונה של פמלה אנדרסון בתמונה האיקונית עם הבגד ים המפורסם-רק שמישהו צייר לה שפם עם לורד.
למרבה ההפתעה כאשר גבי צלצל בפעמון הייתה מוזיקה אלוהית כזו,אורגן ומקהלה.
נשמעו מבפנים צעקות "רגע!!!..רומן תחביא את זה!!! תחביא את זה זה לא צריך להיות כ..” ואביב פתח את הדלת. הוא היה רזה מאוד וחיוור ,עם שיער שחור מקורזל . הוא גם נראה כאילו ממש לא בא לו שיבקרו אותו ואת השותף שלו באותו רגע.
“מה העניינים ג-ב-י?” הוא אמר,הושיט את היד ולחץ לו אותה, חייך והזמין אותנו פנימה.
גבי הוריד את משקפי הטייסים שלו והדליק עוד סיגריה
“איפה רומן?”
“אני פה אני פה.הייתי בשירותים.”
“אז שכחת להוריד את המים"
“נכון,רגע" רעש של אסלה נשטפת נשמע מכיוון אחת הדלתות .רומן יצא מאחת מהן ורכס את הרוכסן של מכנסיו.
“תכירו-יהונתן . יהונתן אלו רומן ואביב.”
רומן היה נמוך בהרבה מאביב והשיער שלו היה קצוץ ובהיר כמעט עד לובן .
“אהלן אחי, וואללה חבר כשאני רק הגעתי לפה הייתי בהתקף חרדה אם יכלתי לקבל אחד. איך זה שאתה כל כך רגוע?”
“אני מניח שאנחנו באותו המצב".
רומן לא דיבר בכלל.
“טוב,אני אשאיר אתכם להסתגל אחד לשני.תראו לו את החדר ותתנו לו לקרוא את המדריך ואני נשבע לכם שאם תתחילו לעשות שוב שטויות ולהחביא את הרעמים ולזרוק אותם לאסלה שאני בא אוי ואבוי לכם! אני מריח את השריפה שבאה מהאסלה עד כאן!!!!!”
“טוב אחי"
“אם תצטרך אותי, תשרוק את התקווה"
“את התקווה?”ֿ
“ישראל,נו.אבל קח את הכרטיס שלי בכל מקרה"
והוא נעלם כלא היה.נותרתי עם צמד שלא נראה מבטיח אינלקטואלית במיוחד-עומדים בסלון אשר היה מאוד מסודר ואחיד במראה שלו.
“בוא גבר נראה לך את החדר" אביב הוביל אותי דרך מסדרון קצר -מכיוון השירותים באמת היה ריח מסריח של שרוף.
פתחתי את הדלת והחדר היה לבן לחלוטין. מיטה קטנה ושולחן כתיבה ושידת וארון עם כמה מגירות. “טוב גבר אנחנו בסלון אם אתה צריך משהו,נשאיר אותך קצת לבד בכאפות של עצמך" ונטרקה הדלת.מאוד שמחתי שהנמנעות מהמבוכה של ההיכרות נמנעה לקצת זמן ועוד מהצד שלו.
על שידת הלילה על יד מיטתי היו מונחים כמה עלונים .
“אה ודרך אגב הנה המדריך" פתח פתאום אביב את הדלת וזרק לכיווני קלסר מרופט שכתוב עליו "מדריך לעובד המתחיל" וטרק שוב מייד את הדלת.
“תודה..”מלמלתי
על העלונים היו כותרות כמו "ביטוח לעובד המתחיל" “ברקים ורעמים סיכוייך הורסים" “הבוס ואתה" “חוגים במתנס" .
פתחתי את המדריך.הוא נראה כמו עבודה בהיסטוריה של תלמיד כיתה ז בחטיבה שנכתבה בוורד.
“הקדמה-
טרי יקר
אם אתה קורא את זה,שמת קצת לחייך ממש לאחרונה ועברת את תהליך ההכרות עם החונך ואתה יושב כרגע בחדרך החדש בדירתך החדשה עם שותפיך החדשים.
סביר להניח שהדבר נראה מפחיד מאוד-עולם חדש,חוקים כמעט לגמרי חדשים.הדברים עובדים פה קצת אחרת. ולכן המדריך הזה יהיה בשבילך בהתחלה כספר עזר .
החוקים הבסיסיים ייכתבו כאן,הקידומים יירשמו בפירוט כולל הדרישות לקידום מהיר/מלגת חונכות מועדפים. אל תהסס לעולם לפנות אל יועצך וחברך הנאמן ביותר כאן בגן עדן -החונך שלך. אשר תוכל להשיגו בעזרת שריקת ההמנון הלאומי של ארצך,במקרה זה ישראל או בשיחת טלפון פשוטה .
בהמשך תקרא על ימי החופש ,מקומות הבילוי וחוקי התנהגות בקרב תושבי קבע בגן עדן ועוד שלל דברים חשובים .
בברכת הצלחה ושלום
הבוס"
מוכנים?יופי
----
תמיד ביום ההולדת שלי אני הולך לבקר את הקבר שלי וגם קופץ לראות מה שלום המשפחה והחברים. וגם כי זה מבין היומיים היחידים שמרשים לנו למעלה לרדת לראות מה העניינים.
כל קידום מקנה לך חצי יום חופשי למטה. כשאתה רק מגיע לכאן אתה מקבל גיחה לחלום של קרוב משפחה מדרגה ראשונה של כמה דקות ויציאה ביום ההולדת.כשאתה מתקדם אתה מקבל עוד בונוסים.
כשאתה מתאבד אתה מתעורר במטוס או ברכבת,תלוי מה הפוביה העיקרית שליוותה אותך עד הרגע שפרשת מהעולם . זה גם יכול להיות בצורה של רכבת צפופה בשיא החום של בומביי או על חמור. לא מתחשבים בך כאן כשאתה עובד.
אני התעוררתי במטוס די ריק עם כמה נוסעים. זיכרון עמום שלי מסתכל על הכדורים שגנבתי לסבתא ומהמרפאה מתערפלים ונהיים כהים יותר ויותר בראשי.
“אתה צריך משהו,חמוד?”ֿ דיילת בגיל העמידה לבושה במדים לבנים ניגשה אליי
“אה..לא,אני רק לא מבין איפה אני" אמרתי לה מבולבל לחלוטין
“הו,חמוד.” היא חייכה אליי ומזגה לי כוס מים פושרים "אנחנו עומדים להמריא,כדאי שתחגור למען ההרגל הישן.אבל עדיין אסור לעשן" חייכה והתרחקה לכיוון נוסע אחר.
חגרתי את החגורה,מבולבל לחלוטין. אבל ישבתי פוקק מפרקים בעצבנות ומסתכל מסביבי. המטוס באמת היה די ריק חוץ מאיזו בחורה אתיופית,גבר ממש שמן וזוג זקנים שדיברו ביניהם רוסית.
לפתע נשמע "דינג דונג" חזק, והדיילת המתבגרת דיברה
“נוסעים יקרים שלום,תודה שבחרתם לטוס איתנו. סרטון ההסברה יחל עוד כדקה. אנו מזכירים לכם להשאיר את המושבים ישרים עד אחרי ההמראה ולחגור חגורות"
המסך שלפני נדלק ואיתו כל שאר המסכים על גבי המושבים האחרים . סרטון אנימציה מקרטע החל להתנגן.
הופיע פתאום על המסך איש זקן עם זקן עבה ולבן ומבעד לכל הערימת שיער הלבנה שעיטרה את האיש בצבצו זוג עיניים כחולות ובהירות וחיוך צחור וגדול.הוא הלך בין מושבים של מטוס מאותו הדגם שנמצאתי עליו.
“שלום יהונתן" דיברה אלי הדמות . ברקע שמעתי מכיוון המושבים התפוסים האחרים "שלום סלבה ונסטיה" ברוסית,ו"שלום יהודית" באמהרית.או לפחות ככה תיארתי לעצמי שהאדם דיבר אליהם וגם "שלום אבי" אבל בקול נשי.
“א..אתה מדבר -אלי- ?” שאלתי בלחש . עם כמה שהסיטואציה סוריאליסטית עדיין אדם מנסה להפוך את עצמו לכמה שפחות מביך ונבוך.
“אני מדבר אליך,בני"
“אתה לא אבא שלי"
“עכשיו כן" האיש המבוגר והשעיר אמר והפך בבת אחת לאבא שלי.הסתכלתי עליו ושפשפתי עיני בתדהמה וממש הצטערתי שאסור לעשן במטוס המוזר הזה.
אבא שלי היה מולי- הראש המקריח והמשקפיים הגדולות והשפם המגוכח שהוא התעקש לשמור.
הוא חזר לצורתו הקודמת והשעירה והזקנה.
“מי אתה?”
“אני אישית מעדיף את הכינוי אלף.אבל אתה יכול לקרוא לי ה',יהוה,ואת כל שאר הכינויים שאוהבים להדביק לי שם למטה.אני אוהבת את זה מינימליסטי.”
“וכן,אתה יכול לעשן.אני הבוס פה"
“ה..בעלים של החברת תעופה?”
“לא אידיוט,הבעלים של הכל.”
הוא הוציא יד מן המסך והושיט לי לאקי סטרייק והדליק לי אותה.
“מה אני עושה כאן?”
“בשביל זה אני פה להסביר לך בני היקר יהונתן. זו הפעם הראשונה וסביר להניח האחרונה שתראה אותי אלא אם זה יהיה מקרה ממש חמור שאני אצטרך להתערב.איך שאתה רואה אותי עכשיו זה איך שדמיינת אותי בתור ילד ועד יום מותך המיותר אך הנבחר . יש אנשים שמדמיינים אותי בתור אנג'לינה ג'ולי ויש כאלו שלא מדמיינים אותי בכלל . אני ממש לא נראה כמו שאתה מדמיין אותי"
“אבל מה זה קשור לשאלה שלי איך אתה נראה?”
“אתה תמיד מתחכם?ֿ"
“חשבתי שאתה יודע הכל"
“אתה צודק" הוא אמר ולקח לי את בדל הסיגריה מידי ושאף שאיפה ארוכה ארוכה והחזיר לי אותה. עשן יצא מהמסך הקטן.
“בכל מקרה,הנה מה שהולך לקרות.אתה התאבדת לפני כמה שעות והועלית על טיסה 777 לגן עדן"
חיוך עלה על פני
“גן עדן?!”
“אבל לא כמו שאתה חושב.החונך שלך יסביר לך יותר.אני כאן כדי לעשות היכרות ראשונית וסביר להניח אחרונה בינינו כדי להבהיר מי הבוס כאן ולהבהיר שאני יודע ורואה ושומע הכל.כשתרד מהמטוס עוד בערך שעה בה תוגש לך ארוחה קלה , יחכה לך החונך ומשם יסבירו לך באמת את הכל.”
נותרתי אילם והסיגריה כבר ממזמן כילתה עצמה.
“טוב,אני מניח שכאן סיכמנו הכל,עד הפעם הבאה שבה אני מקווה שהיא לא תגיע-שהייה נעימה.”
שתקתי,הבדל נעלם כלא היה ואני שקעתי לשינה עמוקה.
התעוררתי כשדייל אחר צעיר בהרבה מהדיילת שהעירה אותי,שאל אותי אם אני מעדיף כריך טונה או שליו. שאלתי אם יש חביתה אבל הוא אמר שלא.אז נכנעתי לחביתה,כי מי לעזאזל אוכל כריך שליו,אפשר בכלל לעשות מזה כריך?
אכלתי את הכריך מתבונן מסביבי. אף אחד לא בחר בכריך שליו.
“נוסעים יקרים,תודה שבחרתם לטוס איתנו .אנו מתחילים בתהליך הנחיתה ואתם מתבקשים לקפל את השולחן,ולחגור חגורות אפילו שאין ממש צורך וליישר כיסאות.המזג אוויר בגן עדן הוא נוח ושטוף שמש . תודה,הקברניט שלכם". לאחר מכן הוא דיבר באמהרית רוסית באנגלית אל הנוסעים האחרים.
קיפלתי את השולחן ויישרתי מושב וחגרתי חגורה.התבוננתי אל מחוץ לחלון וראיתי עננים..ועוד עננים ועוד עננים. מבין העננים התגלה בפני מראה הזוי שלא תיארתי לעצמי שכך המקום ייראה. בניינים -המון בניינים. ראיתי שהמקום מחולק לשכונות מרשימות עם המון בריכות וגנים ירוקים נחים על מצעי עננים.שדה התעופה שנראה כמו שדה תעופה לכל דבר כולל האספלט והמבנים הגדולים והמטוסים של חברות שונות מארצות שונות חיכה לנו. המטוס נחת ולא היו מחיאות כפיים או שריקות ,וגם לא"שלום עליכם" נשמע מכל חלקי המטוס.
שלט חגירת החגורות נכבה ובירכתי לשלום את צמד הדיילים והלכתי לעבר היציאה.
בירידה מהמטוס חיכה לי בשדה אדם שמנמן ואדום שיער-הוא החזיק שלט "יהונתן לוי" ולבש ג'ינס וחולצה לבנה. הוא הרכיב משקפי טייסים ועל ראשו חבש כובע מצחייה.
לנוסעים האחרים גם חיכו אנשים עם שלטים.מסתבר שהיו עוד אנשים בחלק אחר של המטוס שלא ראיתי.
“שלום?”
“שלום וברכה יהונתן,אני גבי. “
“גבריאל?”
“לא,לא הגבריאל הזה" והוציא אנחת ייאוש מפיו שגרמה לי להבין שזו לא הפעם הראשונה שמתבלבלים.
“בוא,המונית מחכה"
הלכתי אחריו,יוצאים משדה התעופה למה שמתורגם אצלנו בעולם החיים לכביש מאוד סואן שטיפוסי לשדה תעופה אבל קצת אחרת.הכל עשוי מדרגות קושי וצבע שונות של עננים. עננים אפורים ושטוחים ניסו להראות כמו כביש ודי הצליחו בזה,אבל ברגע שדרכת על הכביש האפלוליות שלהם ליטפה את כפות רגליך.
מה שנחשב אצלנו למונית שהיא סובארו לבנה ,פה היא בעצם מרכבה צהובה עם פגסוס מזדקן או פניקס תשוש. גבי הסביר לי איזה פעם שפניקסים הרבה יותר משתלמים כי מספיק לך קבוצה אחת של היצורים הללו והם מתחדשים כל הזמן.אז זה לא כזה נורא שהם חודש חודשיים מתנהגים כמו בני תשעים והופכים לביצה כי בסופו של דבר הם חוזרים להיות צעירים.אז זה משתלם כלכלית.
עלינו על המרכבה וגבי אמר לנהג שאנחנו צריכים"למשרדים" .לא ראיתי את פני הנהג,אבל הוא גם כן היה שמן.הם כנראה אוכלים פה טוב חשבתי לעצמי.
לא דיברנו כל הנסיעה..חשבתי קצת על איך שסיימתי את זה ולמה.
לא הצלחתי לזכור למה עשיתי את זה אבל זכרתי איך,מה שממש תסכל אותי.זה והעובדה שלא צחצחתי שיניים הרבה מאוד שעות כנראה ופה חשבו על הכל ועל היגיינת פה לא.
גלגל'צ היה פתוח כי אחותי אהבה מאוד את התחנה ואני ישבתי בחדר. בולע כדור אחרי כדור ומנסה להגביר את רדיוהד שישתיקו את הזוועה הזו,נדמה לי שבין im a freak im a weirdo שמעתי גם "אתה זוכר את נובמבר..עננים עננים בעיניי"
“את מוכנה להשתיק את זה כבר נטלי?!?!”
“סתום כבר אתה אידיוט!!!”
“אני מנסה ללמוד כאן!”
כמה דקות אחרי שצעקתי עליה על הניסיון הפיקטיבי שלי ללימודים,כבר הכל נהיה מטושטש.דחפתי לעצמי עוד כדור בפה.אפילו גלולה של נטלי לקחתי ואני לא יודע למה אבל תמיד רציתי מאיזו שהיא סיבה טיפשית לקחת גלולה נגד הריון אז עשיתי את זה.מעניין מה הבדיקת רעלים אמרה ואיזו תגובה היה למנתח הגופות כשהוא גילה שלקחתי יסמין.
נרדמתי. הרגשתי צמרמורות בכל הגוף וגם כאבה לי הבטן ,אבל רציתי שכל הכאב ייגמר כבר.אני רק זוכר כאב וכדורים וסירחון של סיגריות.
הסתכלתי סביבי- חנויות קטנות יותר וגדולות, המון מכוני כושר ועוד יותר מכוני יוגה. אנשים לבושים בצבעי פסטל הולכים בכל מקום-לאט יותר ומהר.נסו לדמיין ניו יורק תל אביב ואיזה כפר אנגלי קטן ביחד-בהמון צבעי פסטל וקצת אפור שנזכור שזו עיר או משהו בסגנון.
הגענו לבניין עצום בגודלו ,בנוי בלבני עננים אדומים . השומר שהיה בפתח הדלת בירך את גבי לשלום ולא התייחס אליי כלל.
הלובי היה זהוב ומרהיב בגודלו וביופיו-ואני בחור ששונא זהב. תמונה גדולה של אלף עיטרה את אחד הקירות-שמן ועם המון שיער לבן והעיניים שעוקבות אחרינו לכל מקום.מעניין איך גבי רואה אותו.
גם המעלית הייתה זהובה,וגבי לחץ על מספר 7 .אני שונא שתיקות במעלית,זה הסוג הכי גרוע.
קול נעים להפליא של אישה אמר "קומה 7,כח אדם ומשרדי חונכות"
יצאנו אל ריצפה רכה להפליא והערפל הלבן ליטף את כפות רגליי. הגענו למשרד של גבי.על הדלת היה כתוב "גבי 90 , חונך ראשי "
נכנסנו אליו למשרד והוא היה כמו חדר של גולש בן 20 מקליפורניה.
“כן,זה לא טיפוסי.אבל היתרון בעבודה הזו זה שאתה יכול לעצב לפחות את החלל שלך איך שאתה רוצה ואתה לא צריך להיות דבוק לבנייה המטופשת והמיושנת של העיר הזו"
הוא התיישב מאחורי שולחנו על כיסא משרדי גדול ומרופט. המון מכתבי תודה ותמונות של זמרי רוק ישנים מהעולם שלנו עיטרו את הקירות.על ספה בצד היה חתול ג'ינג'י שמן וישן- בינו לבין גבי היה דמיון רב.
הוא הוציא סיגריה והציע לי גם אחת והסכמתי.
“אה,וגם אפשר לעשן כמה שרוצים וזה לא פוגע בכלום ואולי אפילו מוסיף לאווירה של העננים והאלוהות או איך שתקרא לזה"
“בוא נתחיל חבר,אני גבריאל 90,אתה יכול לקרוא לי גבי-רצוי שתקרא לי גבי.בעצם-אני מתעקש שתקרא לי גבי.אל תקרא לי גבי 90 בחיים.אני מתעב את התוספת 90.”
“מה זה התוספת תשעים,בעצם?”
“לנו,החונכים,המלאכים,איך שלא תקרא לנו...כשאנחנו מגיעים לפה אנחנו מקבלים את השמות הבאים-ישיעהו,יחזקאל,מיכאל , גבריאל...וזה המון פאקינג אנשים וכל כך פאקינג קצת שמות שצריכים להתחיל למספר.כמובן שיש את האורגינל,והם,שיזדיינו,חיים כל כך טוב וכל כך רחוק מפה שלא אכפת להם שיש להם המון אנשים שנושאים את השם שלהם. אבל כדי לא להתבלבל נותנים לנו מספרים.”
“אה...” אמרתי,שאפתי מן הסיגרה שאיפה ארוכה ארוכה והוצאתי. החתול התמתח על הספה ונשכב שוב.
“אבל עזוב את השטויות,בוא נתרכז בלמה אתה פה ואיך אתה פה ומה עושים מכאן.וזה מסובך,אז תקשיב.אתה מקשיב?”
“כן"
“אז ככה-
אתה,יהונתן שלמה לוי?”
“כן"
“בן לבנה בת מיכאל ופנחס בן שמואל?”
“כן"
“אח לנטלי לוי בת לבנה בת מיכאל ופנחס בן שמואל?”
“כן"
“יופי.מצטער על הפורמליות והמיושנות,זה משגע גם אותי"
“לקחת במו ידיך את חייך באמצעי אוראלי כימי - שלל כדורים כולל..מה זה..יסמין?”
“כן.אני לא רוצה לדבר על זה"
“לא באתי לשאול,בכל מקרה-נטלת חייך באמצעים אוראליים -נטילת הכדורים המרובים ב13 ביוני 2011, בשעה שמונה ורבע בערב ביהודה הלוי 15 ראשון לציון. הלוויה שלך נערכה ב15 ביוני 2011 בשעה חמש אחר הצהריים ,שאגב היה חם מאוד, בבית הקברות בראשון לציון. הנציגים שלנו באו ואספו את נשמתך והעלו אותה על המטוס-טיסה 777 אל גן עדן חלקת ארץ ישראל השלמה כמובן. אתה רוצה לשתות משהו לפני שנמשיך?”
“אני אשמח לנס קפה..”
“כוחו של הרגל,בסדר.רגע.” הוא קם אל המטבחון הקטן והמלוכלך שלו והגיש לי כוס קפה,שממנה יצאו זיקוקים
“למה יש לי זיקוקים בקפה?”
“ככה זה עובד הנס קפה פה.הבנת? נס-קפה? הבוס רצה גימיק. תן לזה 10 שניות וזה ייגמר.מזל שהוא לא נחצה לשניים,זה היה מעיק בשבילך לשתות את זה.
אתה יודע,אתה קול להחריד בשביל מישהו שמת לפני פחות משלושה ימים"
“כן,אני לא בדיוק מבין מה הולך סביבי"
“טוב,בוא נחסוך את הפסיכולוגיה.זה לא נראה כאילו זה הועיל לך הרבה אם אתה במילא יושב כאן מולי. ככה זה עובד-
הגעת לגן עדן.זו העיר הישראלית שלנו. בהתחלה היינו מרוכזים במקום אחד אבל זה היה בלאגן אז העדפנו לחלק לפי גאוגרפיה.בכל מקרה,אתה לא הולך לגן עדן"
“אני לא?”
“זאת אומרת,אתה כן.אבל אתה הולך לתחזוקה.תחשוב על זה כעל הקרייה שמוקדשת לתחזוקה של גן עדן.יש כאן אפשרות קידום ואין כל כך אפשרות המנעות אז אנחנו מנסים להתחשב כמה שיותר. אתה מתחיל במה שנקרא למטה עובד רס"ר-ככה יותר נוח לי להתייחס לזה . זו התחזוקה הבסיסית ביותר-להשקות פה לנקות שם לעשות קצת שליחויות...אתה מתקדם לאט לאט למעלה .”
“מה זה למעלה?”
“בהכי הכי למעלה אתה יכול להיות חונך,או איש שירות אחר למען גן עדן.כשתגיע לדירה תקבל עלו על כל הקידומיםן.”
“אני לא מבין את זה,אני בכלל חשבתי שלפי האמונה הרווחת מתאבדים מגיעים לגהנום"
“בעיקרון כן,החארות האמיתיות באמת ברובן מגיעות לתחזוקת גהנום ותאמין לי לא היית מעוניין להיות שם.לא שחסר כאן חארות,אבל אנחנו מקפידים במיונים. בכל מקרה,בגלל שלהעלות נשמה וההובלה והניירת עולה לנו זמן וכסף וכוח אדם-אתה צריך להחזיר את ההפרש...את החוב נקרא לזה. אתה מתחיל מלמטה ומטפס לאט לאט למעלה-יותר ימי חופש ובונוסים ככל שאתה מתקדם. זה יכול לקחת שלושה חודשים פר קידום וגם שלוש שנים או שלושים שנה...תלוי מה אתה עושה וכמה טוב אתה עושה את זה.”
“אז אני בחיים לא אגיע לגן עדן האמיתי?”
“לא הקשבת לי,אתה פה בגן עדן.פשוט בתחזוקה.”
“אין סיכוי שאני אהיה תושב רגיל?”
“אתה תושב רגיל אבל בתחזוקה! טוב,בוא אני אסביר לך עוד קצת ואני מקווה שתפסיק לשאול ולקוות-בסוף החוב שלך,אתה צריך לגלות את השם האמיתי שלי ולהפגש עם הבוס הגדול לועידה שבה נקבע אם עשית את חובתך ואין יותר מה להחזיר ומחליטים מה הלאה.”
“הבנתי..ומה עושים בחופשים?”
“מה שבאתי להסביר זה שככל שמתקדמים למעלה מקבלים יותר זמן למטה. זאת אומרת-להתגלות בפני אמא סבתא או איזו כוסית שהשארת מאחוריך באיזה חלום,ובימי הולדת של קרובים אתה מבקר ומסתובב קצת לכמה שעות וחוזר.מתחילים בחצי יום.התגלות פיזית-זאת אומרת לשחק אותה קספר הרוח הידידותית זה כל חמש שנים ורק אם אתה זכאי ,אם לא עשית יותר מדי שטויות שגרמו לי ולבוסים לבטל לך את הביקור"
“ואני יכול להסתובב בעיר?”
“כן,בימי שבת"
“ימי שבת?”
“כן,ישראל נו..שתרגיש בבית.”
“הבנתי...”
האמת שלא ידעתי מה עוד לשאול כי הכל היה כל כך חדש ולא ידעתי מאיפה להתחיל.גבי המשיך לדבר
“עכשיו תחתום על כמה ניירות לגבי הדירה ,וניקח אותך לשם.”
לגמתי מהנס קפה. הזיקוקים הפסיקו ממזמן אבל פה ושם קפץ לי זיקוק לאף בין הלגימות שגרמו לי להתעטש.
הסתכלתי על הדף..כל מיני כללי התנהגות בסיסיים בדירה ועוצר ודברים כאלה. גבי הסביר לי שגם זה,בהתאם לקידום מתגמש ומשתנה.
לפני שיצאתי מהדלת ראיתי שיש מראה מלוכלכת שעונה על אחד הקירות,אבל לא הספקתי להסתכל בהשתקפות שלי והתבאסתי כי הייתי סקרן לדעת איך אני נראה.
אותו נהג מרכבת מונית חיכה לנו למטה, גבי ביקש שייקח אותנו הפעם לבלוק .
“שכחתי לשאול,גבי..אמרת שצריך לגלות את השם האמיתי שלך.מה זה צריך להיות?”
“אה כן,שכחתי גם להסביר את זה..כשאתה הופך לחונך אתה מקבל שם חדש. מעין סמל להתחלה החדשה שלך..אני לא הבנתי כל כך את הקטע למה אתה צריך לגלות אותו בעצמך אבל אתה צריך.אני גם לא מבין למה לעזאזל נשארים עם כל כך קצת שמות .אני לא מבין הרבה דברים כאן,אבל אני זורם עם זה.גם אני גיליתי את השם של החונך שלי. כל חונך מקבל 2 חניכים וכ2 החניכים מגיעים לדרגה ולשלב של גילוי השם הם בעצם משחררים את החונך שלהם והופכים לכאלה בעצמם..תחלופה של כח אדם,סך הכל..אני מניח"
הוא אמר בייאוש והדליק עוד סיגריה.לא כל כך אכפת להם מעישון כאן.
הנהג התרומם והפניקס התאמץ להגיע ליעד. תיארתי לעצמי שהוא בטח יסגור עוד סיבוב בחייו בקרוב. הגענו לאיזור קצת יותר מוזנח ממה שהתרגלתי אליו בחצי היום שאני כבר ביליתי כאן. נראה קצת כמו שכונה שפעם הייתה ממש פופולרית והתיישנה עם הזמן-המון אפור והרבה פחות לבן.הנחתי לבד לעצמי וגם קצת קיוויתי שזה משתדרג עם הקידום..לאט לאט נחתנו ונעצרנו על יד רחוב בשם "כ'א א'” .
“כן,העירייה החליטה ללכת על המוטיב התנכי.” הוא אמר לי ובכלל לא באתי לשאול שום דבר.
“חניכי היקר זהו הבלוק. אנחנו משכנים פה את כל העובדים של גן עדן , מהדרגות הנמוכות ביותר עד כמעט הגבוהות ביותר. נעלה לדירה ונכיר לך את השותפים . “
אני יכול להשבע שזה נראה כמו האינטרקום אצלי בבית.אבל הוא היה שבור, אז פשוט נכנסנו ועלינו במדרגות...הן היו קשות כמעט כמו אבן,אבל רק כמעט.
“כאן גרים בכיף רומן ואביב " היה תלוי על הדלת,שנראתה לגמרי כמו דלת פנדור חומה מסורתית לבתים בישראל ,הכיתוב היה עשוי מגזרי עיתונים והודבקה ליד הכיתוב תמונה של פמלה אנדרסון בתמונה האיקונית עם הבגד ים המפורסם-רק שמישהו צייר לה שפם עם לורד.
למרבה ההפתעה כאשר גבי צלצל בפעמון הייתה מוזיקה אלוהית כזו,אורגן ומקהלה.
נשמעו מבפנים צעקות "רגע!!!..רומן תחביא את זה!!! תחביא את זה זה לא צריך להיות כ..” ואביב פתח את הדלת. הוא היה רזה מאוד וחיוור ,עם שיער שחור מקורזל . הוא גם נראה כאילו ממש לא בא לו שיבקרו אותו ואת השותף שלו באותו רגע.
“מה העניינים ג-ב-י?” הוא אמר,הושיט את היד ולחץ לו אותה, חייך והזמין אותנו פנימה.
גבי הוריד את משקפי הטייסים שלו והדליק עוד סיגריה
“איפה רומן?”
“אני פה אני פה.הייתי בשירותים.”
“אז שכחת להוריד את המים"
“נכון,רגע" רעש של אסלה נשטפת נשמע מכיוון אחת הדלתות .רומן יצא מאחת מהן ורכס את הרוכסן של מכנסיו.
“תכירו-יהונתן . יהונתן אלו רומן ואביב.”
רומן היה נמוך בהרבה מאביב והשיער שלו היה קצוץ ובהיר כמעט עד לובן .
“אהלן אחי, וואללה חבר כשאני רק הגעתי לפה הייתי בהתקף חרדה אם יכלתי לקבל אחד. איך זה שאתה כל כך רגוע?”
“אני מניח שאנחנו באותו המצב".
רומן לא דיבר בכלל.
“טוב,אני אשאיר אתכם להסתגל אחד לשני.תראו לו את החדר ותתנו לו לקרוא את המדריך ואני נשבע לכם שאם תתחילו לעשות שוב שטויות ולהחביא את הרעמים ולזרוק אותם לאסלה שאני בא אוי ואבוי לכם! אני מריח את השריפה שבאה מהאסלה עד כאן!!!!!”
“טוב אחי"
“אם תצטרך אותי, תשרוק את התקווה"
“את התקווה?”ֿ
“ישראל,נו.אבל קח את הכרטיס שלי בכל מקרה"
והוא נעלם כלא היה.נותרתי עם צמד שלא נראה מבטיח אינלקטואלית במיוחד-עומדים בסלון אשר היה מאוד מסודר ואחיד במראה שלו.
“בוא גבר נראה לך את החדר" אביב הוביל אותי דרך מסדרון קצר -מכיוון השירותים באמת היה ריח מסריח של שרוף.
פתחתי את הדלת והחדר היה לבן לחלוטין. מיטה קטנה ושולחן כתיבה ושידת וארון עם כמה מגירות. “טוב גבר אנחנו בסלון אם אתה צריך משהו,נשאיר אותך קצת לבד בכאפות של עצמך" ונטרקה הדלת.מאוד שמחתי שהנמנעות מהמבוכה של ההיכרות נמנעה לקצת זמן ועוד מהצד שלו.
על שידת הלילה על יד מיטתי היו מונחים כמה עלונים .
“אה ודרך אגב הנה המדריך" פתח פתאום אביב את הדלת וזרק לכיווני קלסר מרופט שכתוב עליו "מדריך לעובד המתחיל" וטרק שוב מייד את הדלת.
“תודה..”מלמלתי
על העלונים היו כותרות כמו "ביטוח לעובד המתחיל" “ברקים ורעמים סיכוייך הורסים" “הבוס ואתה" “חוגים במתנס" .
פתחתי את המדריך.הוא נראה כמו עבודה בהיסטוריה של תלמיד כיתה ז בחטיבה שנכתבה בוורד.
“הקדמה-
טרי יקר
אם אתה קורא את זה,שמת קצת לחייך ממש לאחרונה ועברת את תהליך ההכרות עם החונך ואתה יושב כרגע בחדרך החדש בדירתך החדשה עם שותפיך החדשים.
סביר להניח שהדבר נראה מפחיד מאוד-עולם חדש,חוקים כמעט לגמרי חדשים.הדברים עובדים פה קצת אחרת. ולכן המדריך הזה יהיה בשבילך בהתחלה כספר עזר .
החוקים הבסיסיים ייכתבו כאן,הקידומים יירשמו בפירוט כולל הדרישות לקידום מהיר/מלגת חונכות מועדפים. אל תהסס לעולם לפנות אל יועצך וחברך הנאמן ביותר כאן בגן עדן -החונך שלך. אשר תוכל להשיגו בעזרת שריקת ההמנון הלאומי של ארצך,במקרה זה ישראל או בשיחת טלפון פשוטה .
בהמשך תקרא על ימי החופש ,מקומות הבילוי וחוקי התנהגות בקרב תושבי קבע בגן עדן ועוד שלל דברים חשובים .
בברכת הצלחה ושלום
הבוס"