הימים עברו לאיטם, בלא חידושים ובלא מבקרים. מדי בוקר כשהתעוררתי מצאתי אוכל על השידה, והמגש נשאר שם עד לבוקר שלמחרת, שאז הוחלף תמיד לפני שהתעוררתי.
לבסוף, השעמום הוביל לסקרנות מיותרת, ומצאתי את עצמי חוקר את ריבועי האבן שברצפה. לצייר תרשימים של האוכל שלי, ופעם אפילו פירקתי כרית וספרתי את הנוצות. הזמן עבר ועבר, ודבר לא קרה. אט-אט חושי התחדדו, ולמדתי להאזין לשיחות שלמות בהמולה שמחוץ לחדרי, ובאמצעות מיומנות זו ליקטתי מידע לדבי מקום המצאי. הבנתי שאני בטירה של המלכה סטלה, ומשיחה בין שני ילדים מפוחדים, הבנתי שהיא אישה מרירה שמענישה בחומרה על צחקוקים וחיוכים. שמעתי קבוצת חיילים מתלחשים שבקרוב יחליפו את השומרים האישיים של המלכה סטלה, כי הקודמים נשלחו לכלא בעקבות בדיחה שסיפרו. שמעתי אישה ממררת בבכי ומספרת לבעלה שהיא בהריון, והיא מפחדת מהמלכה. מסקנותיי היו שמיה טעתה בגדול לגבי המלכה סטלה, ושאני בצרות.
התיישבתי בפינתי הקבועה בחדר וציירתי תרשים נוסף של האוכל שהוגש לי הבוקר- פרוסת לחם, כוס מלאה בתכולה ירקרקה וסמיכה, ושקית קטנה מלאה עד תומה בסוכריות ורודות קטנטנות. לאחר שגמרתי את התרשים דחפתי אותו מתחת למיטה, יחד עם כל שאר התרשימים, וחזרתי לשרבט על דף חדש בלא מחשבה. מבחוץ שמעתי קריאות חדות של פקודות, ומבלי משים ציירתי על הדף זוג עיניים גדולות. בלעתי את רוקי בקול, וצמרמורת חלפה בערפי. "מאיפה הירוק הזה הגיע?" שאלתי את עצמי וסימנתי סימן שאלה גדול בין העיניים. קיפלתי את הדף לריבוע קטן ותחבתי אותו לכיס מכנסיי. "אההה!!!!!!" צווחה של ילדה קטנה קטעה את הרהוריי. נעמדתי על רגליי והצמדתי את אזני אל הדלת. הילדה מיררה בבכי. "שקט!" קול נשי קר דקר את אזני. הילדה צווחה שבנית וקולה רעד. "תיקחו אותה מפה!" הקול הקר דיבר שוב. שמעתי צעדים קצובים, ולאחר מכן הילדה צווחה שוב וקולות גרירה נשמעו בדממה הכבדה. הפחד עמד, ויכולתי לחוש את טעמו המר בלשוני. ליבי פעם בחוזקה כשנשמעו צעדים קרבים לדלת חדרי. קפצתי למיטתי ומיהרתי להתכסות. הידית הסתובבה ולחדרי נכנסה הילדה הקטנה בעלת העיניים השחורות. כיווצתי את מצחי בבלבול. "שלום לאירו". חיוך עלה על שפתיה והקול הנשי והקר בקע משפתיה. חשתי את לבי מטפס לגרוני, וסחרחורת פקדה אותי משלא הצלחתי לנשום. "קדימה, אתה בא איתי." היא הושיטה לעברי יד קטנה ותמימה למראה. קמתי רועד מהמיטה ואחזתי בידה. בן רגע ידי נלפתה באחיזתה ומצאתי את עצמי נגרר בחוסר שליטה אחרי צעדיה המהירים. יצאנו מהחדר, ופיקמיקים מפוחדים מיהרו להסיט את מבטם. נפלתי על ברכיי, וטיפות של דם התפזרו במים ויצרו ענן אדמדם. אבל היא רק הגבירה את מהירותה והניחה לי להיגרר אחריה ולהותיר אחריי ערפל אדום. הגענו למסדרון מואר. מואר מדיי. האור העז סנוור את עיניי עד שלא ראיתי דבר, אך היא המשיכה להתקדם כרגיל.
היא נעצרה באחת, ואני היטלטלתי וצנחתי לרצפה. "קום!" קולה ציווה. נעמדתי של שש וניסיתי להתייצב אט-אט לעמידה על שתי רגליים. "נו! למה אתה מחכה?" נעמדתי והחתכים שבברכיי שרפו. ניסיתי לפקוח את עיניי מול האור החזק. "נו, קדימה!" היא המשיכה להאיץ בי ד שנעמדתי זקוף. ברכיי הפצועות צרבו, אך זה היה כאין וכאפס לעומת האור ששרף את עיניי. שמעתי חריקה של דלת נפתחת, ובן רגע נדחפתי לתוך חדרון צר וחשוך. רגלי נתקלה באבן ונפלתי על משהו רך. הדלת נטרקה מאחוריי. מיששתי קלות את הדבר והתחלחלתי כשגיליתי שזהו גוף. יללה קטנה נפלטה מפי. "לאירו?" קולה החלוש של מיה נשמע מתחתיי. "מיה?" לבי שב ודפר במרוצה, אך הפעם משמחה. "כן, זאת אני. אתה יכול לרדת ממני?" קולה היה צרוד וכל גופה רעד. מיהרתי לקום, אך בן רגע נפלתי שנית באפילה הכבדה. הפעם, לחוסר מזלי, נפלתי על רצפה קשה וקרה. "אאוץ'!" "תמיד אותו סיפור אתך..." מיה צחקקה ועזרה לי להיעמד על רגליי. "את.. את רואה?" היא התהלכה בחדר בקלילות. "כן, כבר התרגלתי לחושך." שמעתי חיוך על שפתיה. "אז.. איפה אנחנו?" "אני לא יודעת..." הצלחתי לשמוע שחיוכה נמחק. "א.. מיה.." אמרתי. "שמעתי שהמלכה סטלה לא כל כך נחמדה כמו שסיפרת לי..." מיה נאנחה. "א ני יודעת. מעניין מה קרה לה..." היא הובילה אותי והושיבה אותי על תלולית קש לחה שהייתה מונחת על הרצפה וחיבקה אותי. "אז מה עושים עכשיו?" שאלתי וליטפתי את שערה. "בורחים." הוא אמרה כאילו כבר נדברנו על כך מראש. "איך?" אין תשובה. "מיה?" "ששש". היא לחשה באוזני. מספר שניות לאחר מכן שמעתי צעדים קרבית והדלת נפתחה. החדר הואר באור עז, והצלחתי לראות את הילדה שחורת העיניים נכנסת לחדר. הדלת נטרקה, והחדר שב להיות חשוך כמקודם. לא שזה הפריע לילדה להתקדם לעברנו בחינניות. "שלום לכם" היא עמדה כה קרוב אלי, שהבל נשימתה התנגש בפניי. גופה של מיה נרעד בפחד. "אין לכם אף סיבה לפחד". נרעדתי בעצמי וחשתי את הפחד משתלט על כל תא בגופי. שמעתי את מיה מנסה לבלוע את רוקה, ולאחר מכן היא פתחה את פיה ואמרה : "מה את רוצה?" קולה נשמע שלו, למרות שחשתי את שריריי גופה הקפוצים, ואת ידיה שרעדו בעוצמה. "ממך... אני לא רוצה כלום." היא אמרה בזלזול. "אבל אתה..." אצבע קפואה הרימה את סנטרי. "הנבחר.. כמה זמן חיכית לך...." אזרתי אומץ ודחפתי את ידה ממני והלאה. פלאק! תוך שניה סטירה מצלצלת נחתה על לחיי. "שלא תעז להתחצף אליי!" קולה הקר פגע בי כמו סטירה נוספת. דמעות נקוו בעיניי בשל הכאב העז, אך כבודי לא התיר לי למחות אותן. "ואת!" דמעותיה של מיה נחתו על ידיי בקצב מסחרר. "תפסיקי לבכות!" מיה הרימה את ידה הרועדת ומחתה את דמעותיה בתנועות מגושמות. אף אחד מאינו לא הצליח להוציא מפיו מילה, והילדה נשמעה מרוצה כשאמרה : "נהדר!" ויצאה מהחדר. לקחו לי מספר שניות עד שהרפיתי את שריריי והצלחתי לזוז. חיבקתי את מיה, שבן רגע פרצה בבכי מר. "די, אל תבכי... זה יעבור..." ידעתי שמילותיי חסרות תוכן ומשמעות, אך לא ידעתי מה לומר. "אנחנו חייבים לברוח!" הצלחתי להבין מיבבותיה של מיה. "היא... היא רוצה להרוג אותי..." יבבותיה של מיה נפסקו באחת, ועיניי חשכו. "איך את יודעת?" אמרתי קצרות. "תעצום עיניים." היא אמרה. אחרי שעיניי סוף-סוף התרגלו לחשיכה, פחדתי להחזירן לאפילה נוספת, אך סמכתי על מיה ועשיתי כדבריה. "עכשיו תקשיב-" התאמצתי בכל כוחי וכיווצתי את מצחי, אך לא שמעתי דבר. "אל תתאמץ, תנסה להצמיד את האוזן לרצפה-" הצמדתי את אוזני אל הרצפה המחוספסת. בתחילה לא שמעתי דבר, אך אט-אט קולות הזדחלו לאזני במעין הד מוזר. "תיק מספר 70214, המלכה סטלה מול צ'ינצ'ה מספר 138738919. עונש – מוות!" "לא!" זה היה קול צ'ינצ'ה, מדהים ביופיו. "לא, לא, בבקשה לא..." שמעתי קולות הצתה, ומיד לאחר מכן שמעתי את זעקות הכאב של הצ'ינצ'ה. מיהרתי להרים את ראשי. לבי דפק בחוזקה כשמיה קרבה אליי עם דמעות חדשות בעיניים. "אל תדאגי." עדיין הייתי מזועזע. "אנחנו נברח."
לבסוף, השעמום הוביל לסקרנות מיותרת, ומצאתי את עצמי חוקר את ריבועי האבן שברצפה. לצייר תרשימים של האוכל שלי, ופעם אפילו פירקתי כרית וספרתי את הנוצות. הזמן עבר ועבר, ודבר לא קרה. אט-אט חושי התחדדו, ולמדתי להאזין לשיחות שלמות בהמולה שמחוץ לחדרי, ובאמצעות מיומנות זו ליקטתי מידע לדבי מקום המצאי. הבנתי שאני בטירה של המלכה סטלה, ומשיחה בין שני ילדים מפוחדים, הבנתי שהיא אישה מרירה שמענישה בחומרה על צחקוקים וחיוכים. שמעתי קבוצת חיילים מתלחשים שבקרוב יחליפו את השומרים האישיים של המלכה סטלה, כי הקודמים נשלחו לכלא בעקבות בדיחה שסיפרו. שמעתי אישה ממררת בבכי ומספרת לבעלה שהיא בהריון, והיא מפחדת מהמלכה. מסקנותיי היו שמיה טעתה בגדול לגבי המלכה סטלה, ושאני בצרות.
התיישבתי בפינתי הקבועה בחדר וציירתי תרשים נוסף של האוכל שהוגש לי הבוקר- פרוסת לחם, כוס מלאה בתכולה ירקרקה וסמיכה, ושקית קטנה מלאה עד תומה בסוכריות ורודות קטנטנות. לאחר שגמרתי את התרשים דחפתי אותו מתחת למיטה, יחד עם כל שאר התרשימים, וחזרתי לשרבט על דף חדש בלא מחשבה. מבחוץ שמעתי קריאות חדות של פקודות, ומבלי משים ציירתי על הדף זוג עיניים גדולות. בלעתי את רוקי בקול, וצמרמורת חלפה בערפי. "מאיפה הירוק הזה הגיע?" שאלתי את עצמי וסימנתי סימן שאלה גדול בין העיניים. קיפלתי את הדף לריבוע קטן ותחבתי אותו לכיס מכנסיי. "אההה!!!!!!" צווחה של ילדה קטנה קטעה את הרהוריי. נעמדתי על רגליי והצמדתי את אזני אל הדלת. הילדה מיררה בבכי. "שקט!" קול נשי קר דקר את אזני. הילדה צווחה שבנית וקולה רעד. "תיקחו אותה מפה!" הקול הקר דיבר שוב. שמעתי צעדים קצובים, ולאחר מכן הילדה צווחה שוב וקולות גרירה נשמעו בדממה הכבדה. הפחד עמד, ויכולתי לחוש את טעמו המר בלשוני. ליבי פעם בחוזקה כשנשמעו צעדים קרבים לדלת חדרי. קפצתי למיטתי ומיהרתי להתכסות. הידית הסתובבה ולחדרי נכנסה הילדה הקטנה בעלת העיניים השחורות. כיווצתי את מצחי בבלבול. "שלום לאירו". חיוך עלה על שפתיה והקול הנשי והקר בקע משפתיה. חשתי את לבי מטפס לגרוני, וסחרחורת פקדה אותי משלא הצלחתי לנשום. "קדימה, אתה בא איתי." היא הושיטה לעברי יד קטנה ותמימה למראה. קמתי רועד מהמיטה ואחזתי בידה. בן רגע ידי נלפתה באחיזתה ומצאתי את עצמי נגרר בחוסר שליטה אחרי צעדיה המהירים. יצאנו מהחדר, ופיקמיקים מפוחדים מיהרו להסיט את מבטם. נפלתי על ברכיי, וטיפות של דם התפזרו במים ויצרו ענן אדמדם. אבל היא רק הגבירה את מהירותה והניחה לי להיגרר אחריה ולהותיר אחריי ערפל אדום. הגענו למסדרון מואר. מואר מדיי. האור העז סנוור את עיניי עד שלא ראיתי דבר, אך היא המשיכה להתקדם כרגיל.
היא נעצרה באחת, ואני היטלטלתי וצנחתי לרצפה. "קום!" קולה ציווה. נעמדתי של שש וניסיתי להתייצב אט-אט לעמידה על שתי רגליים. "נו! למה אתה מחכה?" נעמדתי והחתכים שבברכיי שרפו. ניסיתי לפקוח את עיניי מול האור החזק. "נו, קדימה!" היא המשיכה להאיץ בי ד שנעמדתי זקוף. ברכיי הפצועות צרבו, אך זה היה כאין וכאפס לעומת האור ששרף את עיניי. שמעתי חריקה של דלת נפתחת, ובן רגע נדחפתי לתוך חדרון צר וחשוך. רגלי נתקלה באבן ונפלתי על משהו רך. הדלת נטרקה מאחוריי. מיששתי קלות את הדבר והתחלחלתי כשגיליתי שזהו גוף. יללה קטנה נפלטה מפי. "לאירו?" קולה החלוש של מיה נשמע מתחתיי. "מיה?" לבי שב ודפר במרוצה, אך הפעם משמחה. "כן, זאת אני. אתה יכול לרדת ממני?" קולה היה צרוד וכל גופה רעד. מיהרתי לקום, אך בן רגע נפלתי שנית באפילה הכבדה. הפעם, לחוסר מזלי, נפלתי על רצפה קשה וקרה. "אאוץ'!" "תמיד אותו סיפור אתך..." מיה צחקקה ועזרה לי להיעמד על רגליי. "את.. את רואה?" היא התהלכה בחדר בקלילות. "כן, כבר התרגלתי לחושך." שמעתי חיוך על שפתיה. "אז.. איפה אנחנו?" "אני לא יודעת..." הצלחתי לשמוע שחיוכה נמחק. "א.. מיה.." אמרתי. "שמעתי שהמלכה סטלה לא כל כך נחמדה כמו שסיפרת לי..." מיה נאנחה. "א ני יודעת. מעניין מה קרה לה..." היא הובילה אותי והושיבה אותי על תלולית קש לחה שהייתה מונחת על הרצפה וחיבקה אותי. "אז מה עושים עכשיו?" שאלתי וליטפתי את שערה. "בורחים." הוא אמרה כאילו כבר נדברנו על כך מראש. "איך?" אין תשובה. "מיה?" "ששש". היא לחשה באוזני. מספר שניות לאחר מכן שמעתי צעדים קרבית והדלת נפתחה. החדר הואר באור עז, והצלחתי לראות את הילדה שחורת העיניים נכנסת לחדר. הדלת נטרקה, והחדר שב להיות חשוך כמקודם. לא שזה הפריע לילדה להתקדם לעברנו בחינניות. "שלום לכם" היא עמדה כה קרוב אלי, שהבל נשימתה התנגש בפניי. גופה של מיה נרעד בפחד. "אין לכם אף סיבה לפחד". נרעדתי בעצמי וחשתי את הפחד משתלט על כל תא בגופי. שמעתי את מיה מנסה לבלוע את רוקה, ולאחר מכן היא פתחה את פיה ואמרה : "מה את רוצה?" קולה נשמע שלו, למרות שחשתי את שריריי גופה הקפוצים, ואת ידיה שרעדו בעוצמה. "ממך... אני לא רוצה כלום." היא אמרה בזלזול. "אבל אתה..." אצבע קפואה הרימה את סנטרי. "הנבחר.. כמה זמן חיכית לך...." אזרתי אומץ ודחפתי את ידה ממני והלאה. פלאק! תוך שניה סטירה מצלצלת נחתה על לחיי. "שלא תעז להתחצף אליי!" קולה הקר פגע בי כמו סטירה נוספת. דמעות נקוו בעיניי בשל הכאב העז, אך כבודי לא התיר לי למחות אותן. "ואת!" דמעותיה של מיה נחתו על ידיי בקצב מסחרר. "תפסיקי לבכות!" מיה הרימה את ידה הרועדת ומחתה את דמעותיה בתנועות מגושמות. אף אחד מאינו לא הצליח להוציא מפיו מילה, והילדה נשמעה מרוצה כשאמרה : "נהדר!" ויצאה מהחדר. לקחו לי מספר שניות עד שהרפיתי את שריריי והצלחתי לזוז. חיבקתי את מיה, שבן רגע פרצה בבכי מר. "די, אל תבכי... זה יעבור..." ידעתי שמילותיי חסרות תוכן ומשמעות, אך לא ידעתי מה לומר. "אנחנו חייבים לברוח!" הצלחתי להבין מיבבותיה של מיה. "היא... היא רוצה להרוג אותי..." יבבותיה של מיה נפסקו באחת, ועיניי חשכו. "איך את יודעת?" אמרתי קצרות. "תעצום עיניים." היא אמרה. אחרי שעיניי סוף-סוף התרגלו לחשיכה, פחדתי להחזירן לאפילה נוספת, אך סמכתי על מיה ועשיתי כדבריה. "עכשיו תקשיב-" התאמצתי בכל כוחי וכיווצתי את מצחי, אך לא שמעתי דבר. "אל תתאמץ, תנסה להצמיד את האוזן לרצפה-" הצמדתי את אוזני אל הרצפה המחוספסת. בתחילה לא שמעתי דבר, אך אט-אט קולות הזדחלו לאזני במעין הד מוזר. "תיק מספר 70214, המלכה סטלה מול צ'ינצ'ה מספר 138738919. עונש – מוות!" "לא!" זה היה קול צ'ינצ'ה, מדהים ביופיו. "לא, לא, בבקשה לא..." שמעתי קולות הצתה, ומיד לאחר מכן שמעתי את זעקות הכאב של הצ'ינצ'ה. מיהרתי להרים את ראשי. לבי דפק בחוזקה כשמיה קרבה אליי עם דמעות חדשות בעיניים. "אל תדאגי." עדיין הייתי מזועזע. "אנחנו נברח."