ספרים היו מאז ומעולם מפתח לעולם קסום בשבילי. מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי לקרוא. בגיל שנתיים למדתי את האותיות אבל חלף זמן ילדות רב - שלוש שנים תמימות, עד שהורי לימדו אותי לקרוא. אמי סרבה בתקיפות בטענה שצריך ללמוד לקרוא בכיתה א' ולא קודם לכן. ואני חיכיתי וחיכיתי בקוצר רוח לכיתה א' הזו שבה ירשו לי להיכנס סוף סוף לעולם של הקוראים. למזלי ההצלה באה כבר בגן חובה, כאשר הסתבר שלא פחות מעשרה ילדים בגן קוראים. האג'נדות החינוכיות נזנחו באחת לטובת מורשת פולין ("הבת שלי עדיין לא יודעת לקרוא וחצי גן קורא! זה לא יתכן! אפילו הבת של מגדה כבר קוראת. הילדה חייבת ללמוד לקרוא!")
אז למדתי לקרוא והעולם נפתח. ואת טעמו של הספר הראשון אני עדיין חשה על לשוני. זה היה מהספרונים הקטנים האלה הצבעוניים ללימוד קריאה, מרובה סימני קריאה, מרוצף וי! וי! וי! והרבה יותר מדי מסרים חינוכיים. אבל לי לא היה אכפת. אני קראתי. הברה ועוד הברה שהצטרפו למילים ואז למשפטים. והלב שלי דפק כשסיימתי את העמוד האחרון, וגאווה הציפה אותי. אני יודעת לקרוא! אני! כבר לא צריכה להתחנן שיקריאו לי! אני, לבד! מה שאני רוצה וכמה שאני רוצה!
התעשרתי בבת אחת, כל כך הרבה אפשרויות. העולם היה פרוס לרגלי. אושר צרוף ומרוכז. וגם במבט לאחור, אחרי כל מה שעשיתי (ולא עשיתי) עד היום, הרגע הזה תופס לו מקום נכבד.
קראתי, ומאז לא הפסקתי. כשחזרתי מבית הספר, בבית הספר בגנבה בכיתה, בהפסקות. עם החברה הכי טובה הייתי נפגשת כדי לקרוא. בלילה עם פנס מתחת לשמיכה כשהייתי אמורה לישון. זה היה הרבה יותר מדי לדעת אמי. הספרים שקראתי היו סתמיים במקרה הטוב לדעת אבי. ואני, אדישה לדעתם, קראתי וקראתי. ללא תכנון מוקדם, כל מה שיכולתי להניח עליו את ידי. יש "השביעיה הסודית" חדש? מעולה. אין? גם ספר של ד"ר ספוק על גידול ילדים שמצאתי על המדף בחדר בשינה של הורי יספיק. ("על האם לשבח את בתה כאשר היא לובשת שמלה חדשה, ויש לעודד אותה להצטרף למלאכת הבישול במטבח..." היתכן שזו הסיבה שעד היום אני לא לובשת שמלות ולא יודעת לבשל?)
אין ספק שזו היתה התמכרות. כל הסימנים היו שם. העדר שליטה, חוסר יכולת להפסיק, העלאה מתמדת של המינון הנדרש, פחד אמיתי להישאר ללא מנת סם חדשה... אבל זו היתה התמכרות חינוכית לדעת הסביבה, וכך יכולתי להמשיך בשלי ללא הפרעה. מנוי בכמה ספריות, רכישת ספרים ככל שדמי הכיס שלי איפשרו.
כמו כל מכור היו לי השיטות שלי, והן הלכו והשתכללו ברבות השנים. אפילו ספר מוחבא בתוך תיק כלי רחצה כדי להתגנב לשירותים במהלך יום עבודה.
ואז פגשתי את מי שהפך לבעלי. מכור כבד. קורא יותר מהר ממני. כזה שהפסיד ימים שלמים בבית הספר כדי לקרוא. אביו היה בקשרי עבודה עם כמה הוצאות לאור וכך היתה לו אספקה שוטפת של הסם. גם הוא קרא כל מה שמצא ללא הכוונה וללא פיקוח. שנים שהייתה לו תפיסה מעוותת של הגוף הנשי אחרי שקרא בגיל חד ספרתי בהחלט (שבע!!) את "מי יתנני מלון" של עמיחי.
כשני מכורים עודדנו זה את זה להמשיך. קנינו אחד לשני ספרים מתנה גם כשלא היה לנו גרוש. (זה לא בשבילי הספר הזה, זה בשבילו...) כבר כתבתי כאן על ליקוי הירח המפוספס, תוצאתה של קריאה כפייתית.
כשילדתי את הגדולה לא יכולתי לחכות כדי להקריא לה. פתאום נגלה לי עולם חדש של ספרי ילדים, והצדקה נוספת לקנות ספרים. כשהיא היתה בת שנה ושמונה חודשים וכעסה עלי היא לקחה את "האריה שאהב תות" הביטה בי במבט כחול עמוק נוקב ושיספה את הדף האחרון ללא רחמים. כבר אז ידעה לאתר את נקודות התורפה שלי. הקטנה לוקחת ספר, פותחת אותו, דוחפת אותו מתחת לאפי ודורשת "קרילך!". זו היתה המילה הרביעית שלה. (אני: "שירה, את רוצה שאני אקריא לך?" שירה: "קרילך!")
מעולם לא אמרתי להן שלקרוא זה חשוב. הן פשוט רואות את אבא ואמא קוראים בכל הזדמנות.
עכשיו הגדולה קוראת בעצמה, ואני מזילה דמעה בכל פעם שאני שומעת אותה מצרפת את ההברות בשטף הולך וגובר. דור נוסף להתמכרות.
אז מה המסקנה שלי? כנראה שאין לי שום תובנות. סתם הרהורים שעלו בי כשקראתי את רשימות הקריאה כאן, ובזמן אריזות לקראת מעבר דירה, כשההתמכרות הזו נפרטת לארגזים ההולכים ונערמים.
מלבד זאת הסניף הקרוב של "צומת ספרים" עומד להיפתח ועדיין נמשך המבצע של ארבע במאה, אז סלחו לי על שאני מסיימת בחופזה ללא שום סיכום ראוי...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה