"לילי!"
הוא הרגיש כבתוך סיוט; בלטריקס הייתה שם. התעלות אחזה בו כשהבין שמתה, כמוהו, בגלל שהיא זו שהרגה אותו ובגלל שלא הספיקה להרוג עוד אם הגיעה לכאן לבדה. אבל כשצפה בה מכריחה את לילי לכרוע על ברכיה, משתנקת, ידיה של הרוצחת סוגרות על צווארה בכוח, הדבר היחיד שחש היה שנאה. הוא פתח בריצה נואשת לעבר השתיים, יודע מראש שלא יגיע בזמן. הוא לא קפא כשראה את לילי נופלת. כשהבין שהיא הלכה.
הוא כן קפא כששמע את צעקתה של פרסי.
פרסי.
הוא הסתובב בחדות, מהר, אבל לא מהר מספיק.
מהר מספיק כדי לראות את הניבים של נגיני ננעצים ברגלה של בתו.
לשמוע אותה צורחת.
להבחין בקריצה ששלח בו וולדמורט.
וולדמורט..?
הוא לא נראה כמו וולדמורט – לא כמו וולדמורט הבוגר – הוא היה צעיר ונאה ולבוש במדי בית סלית'רין.
טום רידל.
דמבלדור צדק.
טום, לאחר שווידא שסיריוס מביט בו – קפוא, נרעש מכדי לעשות דבר – קירב את פיו לצווארה של פרסי.
זה יכול היה להיראות כמו נשיקה עדינה, אלמלא הצרחה המיוסרת שנפלטה מפיה, אלמלא הדם, אלמלא היה סיריוס צורח ביחד איתה.
אבל מה שעורר אותו מקיפאונו היה שונה – אחרי שנשך את צווארה ושתה מעט מן הדם, הופך מוצק ועם זאת מטושטש יותר מרגע לרגע, טום רידל פנה והצמיד את פיו לשלה בכוח.
וסיריוס לא יכול היה לתת לזה לקרות.
לא לפרסי שלו.
מה שקרה לאחר מכן היה מהיר מאוד.
סיריוס הטיל את עצמו על וולדמורט, הודף אותו מבתו ששכבה שם, מחוסרת הכרה, ונלחם בו על האדמה הלבנה. הנחשית, נגיני, הכישה את גרונו והוא נפל, מפרכס. רמוס העיר את פרסי בעדינות והקים אותה, וסיריוס הביט בה. היא הייתה הדבר האחרון שראה לפני מותו. מותו האמיתי.
אף שהייתה חלשה מכדי לעמוד לבדה, רמוס נאלץ לתפוס סביב גופה ולמנוע ממנה, בכוח, לרוץ לעבר אביה. היא צרחה את שמו.
"פרסי – תקשיבי לי – זה נגמר-"
"זה לא נגמר!" צרחה בדמעות, "הוא לא מת! תעזוב אותי!"
במילים אלו, בעוד טום פונה לעברה בחיוך מלא סיפוק, היא השתחררה מאחיזתו של לופין והתנפלה על טום, אך מאחר שהייתה חלשה מארס הנחשית ומאובדן הדם, הוא תפס במותניה והצמיד את שפתיו לדם שעל צווארה. אנקה נפלטה מפיה והיא התמוטטה בזרועותיו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
