סיריוס פקח את עיניו באיטיות. כל גופו כאב.
הוא היה בעולם שכולו לבן, אפוף שתיקה רועמת, דואבת, צלולה.
הוא קם, מהוסס, והביט סביבו.
"למה אתה כאן?" נשמע קול מודאג.
הוא הסתובב בחדות, נדהם.
"פר-פרסי?"
****
פרספונה הנהנה בחצי חיוך.
"את... גדלת." הצליח לומר לבסוף. זה היה נכון; אף שמתה בעודה בת שמונה, היא נראתה כעת כבת שש-עשרה לפחות.
"הזמן עובד אחרת כאן. אבל מה אתה עושה פה? אתה לא אמור... לא היית אמור למות." היא נראתה אבודה ומפוחדת, וסיריוס חש בחמימות הנשכחת מתגנבת ללבו. הרי שום דבר לא השתנה.
הוא פתח את זרועותיו לעומתה כפי שהיה עושה תמיד, בחיוך עקום, והיא צחקה וחיבקה אותו בכוח. הוא שאף לריאותיו את ריחה המשכר והבין פתאום כמה התגעגע אליה. כמה הדחיק את הזיכרונות המרים בניסיון נואש לשכוח אותם – איך לא הבין שהוא מוותר כך גם על הזיכרונות הטובים...
פרסי סירבה לעזוב אותו. מאושר, סיריוס משך אותה אחריו להתיישב על האדמה, חבוקים.
"איך מתת?" היא התעקשה.
הוא קימט את מצחו. "אני לא... לא זוכר., השיב בכנות. "הייתה מלחמה... אני חושב שבלטריקס הרגה אותי."
רעד עבר בשניהם לשמע השם הזה, שהזכיר דברים כה רבים שהעדיפו לשכוח. סיריוס הציץ בבתו בחטף.
"את יודעת את האמת," אמר בקול מהורהר. היא הנידה בראשה לחיוב.
מוזר, חשב סיריוס, איך הכל פתאום כבר לא נראה חשוב כל כך. הוא חש שלווה, והקלה, ולבו התפוצץ מגאווה בבתו אף שלא ידע למה הוא כה גאה בה. אבל מה זה בכלל משנה? העיקר שהם יכולים להיות ביחד שוב... מוגנים... מתים.
צמרמורת חלפה בגוו כשעוצמתה המהממת של המילה השתלטה עליו. איך לא הבין את זה קודם? זה היה כל כך פשוט...
"פרסי..."
"ראיתי את הירח, אבא," אמרה בחיוך עצוב. כשרק הגיעה לעולם המשונה, הייתה להוטה לספר לו על כך, אבל כל כך הרבה השתנה מאז... "ואת השמש. הם יפהפיים."
הוא חייך, הבעה שלא הצליחה לגעת בעיניו, והביט בה ארוכות.
"את יפהפייה." אמר בפשטות. "בדיוק כמו אמא שלך."
היא הרצינה. "למה לא סיפרת לי, אבא?" שאלה חרש. "למה לא סיפרת לי-" היא הראתה לו את ידה, שהמילים שחרטה בה בלטריקס נותרו כצלקות חיוורות עליה – "שאני ממזרית?"
הוא נרתע לשמע המילה המפורשת, שהדחיק במשך שנים רבות כל כך.
"את לא," אמר בתקיפות. "אמא שלך הייתה אוהבת אותך-"
"אמא שלי הייתה נשואה למישהו אחר," לחשה. "לא ראיתי אותה כאן. היא לא רוצה לראות אותי. היא בטח מתביישת בי, אחרת, למה מעולם לא פגשתי אותה?"
"היא לא ידעה," אמר נואשות. "לא יכולתי לתת לה לדעת – לא יכולתי להרוס את מה שהיה בינה לבין ג'יימס. אבל כשגילתה את זה, היא הייתה מוכנה לוותר על הכל בתמורה להזדמנות לראות אותך."
היא הזדקפה, מעוררת פתאום, ועל פניה עלתה אותה ההבעה הסקרנית, הילדותית, שתמיד הייתה שם במשך חייה. "היא גילתה?"
"מובן שכן," אמר ברוך. "היא הייתה חייבת לגלות מתישהוא. היא מחקה לי את הזיכרון כדי שלא אדע, שלא אדע שהיא תנסה להיפגש איתך בכל דרך אפשרית... אני מניח שזה הגיע לי."
היא צחקה שוב, צליל שסיריוס התגעגע אליו יותר מאשר לכל דבר אחר, והתכרבלה בזרועותיו.
"אבא," אמרה חרש, מתמלאת אושר מעצם אמירת המילה הזאת שכה כמהה אליה, "אנחנו מוגנים כאן?"
הוא חבק את כתפה והביט סביבם, אל הלובן השקט שנראה לו כה מאיים בתחילה. שלווה מילאה אותו.
"כן," הסכים, בקול מלא תקווה שכך הדבר. "מוגנים."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
![דודה דיי (פעילה לשעבר [גילאי 12-13] )](https://simania.co.il/images/users/63456.jpg)
