פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1576 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים ספר חדש - מבקש תגובות. תודה אברהם
קטע מתוך הספר "וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים"
"קור מקפיא שרר בתקופה זו של מחצית החורף. מיום ליום תש והלך כוחה עד כדי חידלון. עד כדי היותה לאבק אדם. הרעב המתמיד מנע ממנה גם את יכולת ההליכה. שכבה על דרגשהּ. מחכה לַגוֹאל. למלאך המוות שחרבו שלופה בידו.
ואז היא ראתה אותו.. את מלאך המוות.
דודהּ, פיטר, סיפר לה פעם אגדות מהתלמוד: "אין איש הרואה את מלאך המוות", כך אמר לה, והוסיף, "מלבד זה שאת נשמתו הוא בא ליטול".
"אם כך", אמרה לעצמה, "את נשמתי דורש מלאך המוות". אולם "זה" סר ממנה והלך לשכנתה לדרגש. וגם לזו שאחריה. כך במשך שלושה ימים.
אושוויץ, ינואר 1945
מטוסי בנות הברית חלפו ביעף על המחנה והטילו פצצות על מרכז המשרפות. רבקה הרהרה לברך: "ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם", "קולות רעמים אני שומעת", אמרה לעצמה מתהום הנשייה ההולך ומתקרב אליה. ואז ראתה אותו שוב.. את "מלאך המוות" עומד מולה. תָּמְהָה: במקום חרב.. אחז הוא רובה .
עצמה את עיניה מהרהרת בליבה את הקריאה המפורסמת "שמע ישראל....", וְנָדָּמָה. הרגישה יד על מצחה ומתחת לאפה. "היא חיה! היא חיה!", צעק החייל לחבריו שנְשָׂאוּהָ כנער קטון שמשקלו שתי עשיריות-הֳאֶיפָה. ואף למטה מכך".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים הנה ההמשך . בבקשה אברהם
שעת בין ערביים 15 בפברואר 1945
עיניה של רֵבֶקָּה נפקחו לאיטן. מסביבה המולה רבה של אחיות ורופאים בבגדי לבן או מדי צבא. חולים רבים, בדומה לה, שכבו על מיטות שדה צבאיות. ליד מיטתה עמד חייל רוסי מצויד בנשק. הרהרה בליבה: "דומה הוא במעט לאותו "מלאך המוות" שראתה בעיני רוחה לפני זמן מה.
"מה שלומך" שאל בשפה הרוסית. "אני רואה שהתעוררת סוף-סף". רבקה לא הבינה דבר. שפתו של החייל הייתה זרה ומוזרה לה. חולָה ששכבה לידה התנדבה לתרגם. לבסוף הבינה כי זה "אותו מלאך המוות" שראתה, אז, במחנה. "אני הבאתי אותך לכאן מהתופת", אמר בביישנות-מה, והוסיף: "אני צריך ללכת. אני שמח שהינך חשה בטוב".
"יודעת את", פנתה אליה 'שְכֵנְתָּהּ', "כל יום הוא בא לכאן באותה שעה, מביט בך מעט והולך". "דומתני שחש הוא אחריות-מה כלפייך"
.
"איני יודעת", ענתה רבקה שהדיבור היה קשה עליה, "נראה אם יבוא גם מחר", חתמה את השיחה.
והוא בא. יום אחר-יום. באותה שעה. אמר מילים אחדות והלך. כך במשך שבועיים – עד שפסק מלבוא. רבקה התחזקה והלכה. שערהּ צימֵחַ מעט ולאחר ימים מעטים ירדה אט-אט ממיטתה.
מרץ 1945
"רצוני לסייע במעט", אמרה רבקה לאחת האחיות. "את עצמך זקוקה לסיוע", אמרה האחות, אך במחשבה שנייה הוסיפה: "טוב הדבר, כך תתאוששי מהר יותר". נתנה בידה צלוחית מרק להשקות חלק מהחולים שלא יכלו לעשות זאת בעצמם. מספר רגעים סבבה בין החולים עד שהסתחררה ושבה אל מיטתה. כך מדי יום - מאריכה מפעם לפעם את זמן שהותה מחוץ למיטתה - במשך עשרה ימים, עד שעמדה על רגליה לחלוטין.
בפתע-פתאום הוא עמד לידה. גבוה וחסון כארז. מדיו המגוהצים היו ללא רבב ובידו צרור בגדים. ליבה פעם בעוז כפי שלא פעם מעודו. "החליפי את בגדייך!" אמר, פקד. "אנחנו הולכים מכאן", סיים את דבריו.
איש לא עצר בעדם. דומה ש"החייל שלה", היה קצין חשוב שהכול סרו למרותו. איש לא עצר בעדם. גם כאשר סייע בידה לעלות למשאית הצבאית הקטנה שחנתה בסמוך. גם כאשר חלפו ליד חיילי הצבא הרוסי. גם כאשר נסעו מערבה, אל הכוחות האמריקאים שחנו עתה בחלקה המערבי של פולין-הכבושה. איש לא עצר בעדם.
קילומטרים ספורים לפני מחסום הצבא, פשט את מדיו. מתחת לבגדיו לבש בגדי אזרח בלויים, כך עשה עם נעליו שהחליפם לנעליים שידעו הרבה תלאות-דרך. את תעודותיו שם עם בגדיו בתרמיל גדול אותו השליך הרחק כמטחווי קשת. "מכאן אנו ממשיכים ברגל", אמר, והוסיף: "ננסה להגיע לאמריקאים, ומשם לאמריקה". עוד הוסיף: "השאירי לי את מלאכת הדיבור אצל החיילים".
"מי אתם" שאל החייל במחסום הצבא-האמריקאי- את הזוג שדִידָה לאיטו.
"אנחנו פליטים ממחנה אושוויץ" ענה בן זוגה של הנערה, באנגלית רהוטה למדי.
"אינך רַזֶה כלל כמו הניצולים" אמר הקצין בפסקנות, בפנותו אל בן זוגה של הנערה, אולם מבטו שנח על הנערה הצנומה, אמר הכל. רבקה הפשילה את שרוולה השמאלי מעל ידה המקועקעת. הקצין מחה דמעה. "אתם יכולים להתקדם", אמר, "בהצלחה!" סיים את דבריו והרים את המחסום. אל-האור. אל-החופש.
מרץ 1945
"אברהם גולדמן", "זה שמי", אמר 'החייל שלה', לאחר שעברו כברת דרך מהמחסום. "את יכולה לקרוא לי אֲבְרִי", אמר בשפה האנגלית, מקווה שהבינה לפחות את שמו. ידעה מעט משפה זו מלימודיה ב"אליאנס" שבפריז. "רבקה קרוננברג", "זה שמי", ענתה לו באותה מטבע.
שבועיים לאחר מכן, בסיועו של הג'וינט היהודי, היו השניים על סיפונה של אוניה שהפליגה לאמריקה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 13 שנים ו-10 חודשים הי!לא פייר להביא רק חלק מהספר ולגרות אותנו, תספר איפה אפשר לקרוא את שאר הסיפור. שושי (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים הנה ההמשך לא כל הספר אבל קצת. אברהם
שעת בין ערביים 15 בפברואר 1945
עיניה של רֵבֶקָּה נפקחו לאיטן. מסביבה המולה רבה של אחיות ורופאים בבגדי לבן או מדי צבא. חולים רבים, בדומה לה, שכבו על מיטות שדה צבאיות. ליד מיטתה עמד חייל רוסי מצויד בנשק. הרהרה בליבה: "דומה הוא במעט לאותו "מלאך המוות" שראתה בעיני רוחה לפני זמן מה.
"מה שלומך" שאל בשפה הרוסית. "אני רואה שהתעוררת סוף-סף". רבקה לא הבינה דבר. שפתו של החייל הייתה זרה ומוזרה לה. חולָה ששכבה לידה התנדבה לתרגם. לבסוף הבינה כי זה "אותו מלאך המוות" שראתה, אז, במחנה. "אני הבאתי אותך לכאן מהתופת", אמר בביישנות-מה, והוסיף: "אני צריך ללכת. אני שמח שהינך חשה בטוב".
"יודעת את", פנתה אליה 'שְכֵנְתָּהּ', "כל יום הוא בא לכאן באותה שעה, מביט בך מעט והולך". "דומתני שחש הוא אחריות-מה כלפייך"
.
"איני יודעת", ענתה רבקה שהדיבור היה קשה עליה, "נראה אם יבוא גם מחר", חתמה את השיחה.
והוא בא. יום אחר-יום. באותה שעה. אמר מילים אחדות והלך. כך במשך שבועיים – עד שפסק מלבוא. רבקה התחזקה והלכה. שערהּ צימֵחַ מעט ולאחר ימים מעטים ירדה אט-אט ממיטתה.
מרץ 1945
"רצוני לסייע במעט", אמרה רבקה לאחת האחיות. "את עצמך זקוקה לסיוע", אמרה האחות, אך במחשבה שנייה הוסיפה: "טוב הדבר, כך תתאוששי מהר יותר". נתנה בידה צלוחית מרק להשקות חלק מהחולים שלא יכלו לעשות זאת בעצמם. מספר רגעים סבבה בין החולים עד שהסתחררה ושבה אל מיטתה. כך מדי יום - מאריכה מפעם לפעם את זמן שהותה מחוץ למיטתה - במשך עשרה ימים, עד שעמדה על רגליה לחלוטין.
בפתע-פתאום הוא עמד לידה. גבוה וחסון כארז. מדיו המגוהצים היו ללא רבב ובידו צרור בגדים. ליבה פעם בעוז כפי שלא פעם מעודו. "החליפי את בגדייך!" אמר-פקד. "אנחנו הולכים מכאן", סיים את דבריו.
איש לא עצר בעדם. דומה ש"החייל שלה", היה קצין חשוב שהכול סרו למרותו. איש לא עצר בעדם. גם כאשר סייע בידה לעלות למשאית הצבאית הקטנה שחנתה בסמוך. גם כאשר חלפו ליד חיילי הצבא הרוסי. גם כאשר נסעו מערבה, אל הכוחות האמריקאים שחנו עתה בחלקה המערבי של פולין הכבושה. איש לא עצר בעדם.
קילומטרים ספורים לפני מחסום הצבא, פשט את מדיו. מתחת לבגדיו לבש בגדי אזרח בלויים, כך עשה עם נעליו שהחליפם לנעליים שידעו הרבה תלאות-דרך. את תעודותיו שם עם בגדיו בתרמיל גדול אותו השליך הרחק כמטחווי קשת. "מכאן אנו ממשיכים ברגל", אמר, והוסיף: "ננסה להגיע לאמריקאים, ומשם לאמריקה". עוד הוסיף: "השאירי לי את מלאכת הדיבור אצל החיילים".
"מי אתם" שאל החייל במחסום הצבא-האמריקאי- את הזוג שדִידָה לאיטו.
"אנחנו פליטים ממחנה אושוויץ" ענה בן זוגה של הנערה, באנגלית רהוטה למדי.
"אינך רַזֶה כלל כמו הניצולים" אמר הקצין בפסקנות, בפנותו אל בן זוגה של הנערה. אולם מבטו שנח על הנערה הצנומה, אמר הכל. רבקה הפשילה את שרוולה השמאלי מעל ידה המקועקעת. הקצין מחה דמעה. "אתם יכולים להתקדם", אמר, "בהצלחה!" סיים את דבריו והרים את המחסום. אל-האור. אל-החופש.
מרץ 1945
"אברהם גולדמן", "זה שמי", אמר 'החייל שלה', לאחר שעברו כברת דרך מהמחסום. "את יכולה לקרוא לי אֲבְרִי", אמר בשפה האנגלית, מקווה שהבינה לפחות את שמו. ידעה מעט משפה זו מלימודיה ב"אליאנס" שבפריז. "רבקה קרוננברג", "זה שמי", ענתה לו באותה מטבע.
שבועיים לאחר מכן, בסיועו של הג'וינט היהודי, היו השניים על סיפונה של אוניה שהפליגה לאמריקה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים ממש מרתק וקולע למטרה.איפה נמצא הספר? נתי גילור (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים יפה MIKHEL (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת המגירה
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים תודה. זה כל הרעיון - ערבות הדדית. אברהם
ובכל אופן הספר, רובו ככולו, עוסק יותר בתקומה, בפריחה ובצמיחה מחדש מתוך האין צומח היש.
אני מודה לך על התייחסותך האוהדת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים יפה! כיפה אדומה (ל"ת)
-
