זהו אין לאן לברוח, מסביב אנשים ואיש לא מכיר את רעו. כמוני.רואה ילדה מחבקת את אימה,רואה את הפחד בעייניה.
תחושת חוסר האונים קורעת אותי מפנים. לא מבין איך נתתי את הכל.
ועכשיו הדבר האחרון שנשאר לי, הולך להלקח באכזריות שכבר שהתרגלנו אלייה. אנחנו היהודים.
נשימות אחרוות, נשימות עמוקות ככל שניתן, אני מרגיש את גופי מתמלא אך לא די לו.
החלל מתמלא בריח גס של פחד, אוזני שומועות זעקות. אמהות צורחות את שמם של ילדיהם ומקרבות אל גופם בנסיון אחרון להצילם.צעקות הפחד נעלמות מאוזני שאני מזהה תפילה ישנה, מפיו של קשיש שמחפש את אלוהיו לפני מותו, ידו אחוזת בידה של אישה. בעייניה פחד.
ואני, אני הודתי לאותו קשיש שלא ידעתי את שמו, הוא החזיר אותי לילדותי.ולרגע הכל נשכח, שכחתי שאני עומד למות רק עוד מעט.
האנשים מסביבי התחילו ליפול, היו אלו שבנסיון אחרון חיפשו אוויר נקי לנשימה בין רגלי העומדים, והיו
שכבר התחילו להחנק ונפלו מרגיליהם. גופם החל לבגוד בהם.
הבחנתי באישה צעירה שעמדה משמאלי, עמדתי למות אך קשה לי היה שלא לחשוב על יופיה.
גופה הערום גירה אותי, חמימות נעימה פשטה בפעם האחרונה, והצטערתי שלא פגשתי אותה בחיי הקודמים, הייתי שמח לבלות איתה זמן ניכר בחיי.
האוויר חמק מראותי הרגשתי את החנק משתלט. לא היה לי כוח להחלם בו יותר. "קח אותי" לחשתי בשקט.
נתתי לעצמי ליפול ונחתתי ליד ילד קטן, ראשי היה צמוד לראשו והוא הסתכל בי עם עיניו התמימות,אמיץ ללא בכי או פחד, פשוט הסתכל, ונחנק לאיטו. לעולם לא הרגשתי בצורך לילדים, החלום להיות אבא לא דחק בי,אבל עיניו כיאלו גרמו לי לחרטה עמוקה שלא הכרתי את התחושה.
אחזתי בידו ולטפתי קלות את ראשו בכוחתיי האחרונים,סגרתי את עייני והוא הבין, וסגר גם את שלו.
את הנשימה האחרונה שלי אני יזכור לכל חיי, היא הייתה מלאה בפחד מהלא נודע שעורבב בכעס אמיתני, על עצמי. שנתתי להם לעשות לי את זה.
בבהלה נסיתי לפתוח את עייני, כיאלו המוח מחלק פקודות ללא רצוני, מסרב למות מסרב ללכת בשקט, נסיתי לפתוח אותם ללא הצלחה, כיאלו קמתי מחלום נוראי.
הדלדות נפתחו בלווי רעשים, צעקעות במילים בגרמנית החלו להשמע ללא הפסקה בטון סמכותי וקר, ידי אחזה בידו של הילד עד לרגע שהרגשתי שגופי מורם בגסות.
הרגשתי אותו, ונסתי לנשום, אך הוא סרב להשמע לפקודתי, הרגשתי כזר בגופי שלי.
הרמה לגובה, כמה מילים נזרקות לאוויר, ואז הרגשתי את הנפילה.
הערכתי שאני על משטח קשה כלשהו, אולי אדמה ואולי לא, חושיי בגדו בי ולא יכלתי לזהות.
ועוד פעם אותם נשמעות אותם המילים, ואני מרגיש משקל כלשהו עליי.
עוד פעמים רבות נשמעו אותם מילים שלא זהיתי. עברה שעה, בעצם אולי שעה, ואולי רק כמה דקות.
הזמן לא היה במחשובתיי, רק השאלה מה לעזעזעל קורה לי הייתה העסיקה את כל כולי.
הריח היה הדבר הראשון שהתחלתי להרגיש, אותו ריח גס כמו שם, המקום שהרגיש לי כחלום עכשיו.
אחרי זה הרגשתי אוויר שנכנס לגופי נישמה עמוקה נלקחה בבהלה, וגופי התחיל להשתוקק לעוד כילד שבא לאוויר העולם. האצבעות החלו להשמע לפקודות, הזזתי כמה שיכלתי עד שהרגשתי שאני אוחז בבד כלשהו.
גופי חזר אליי, ניסיתי בכל כוחי לנשום, התקשתי. הרגשתי משקל שרומס אותי, ואז עייני החלו להפתח.
אנשים. אנשים מסביבי, מתחתי, מעליי. אנשים קרים ולבנים. אנשים מפחידים. גופות.
תחושת חוסר האונים קורעת אותי מפנים. לא מבין איך נתתי את הכל.
ועכשיו הדבר האחרון שנשאר לי, הולך להלקח באכזריות שכבר שהתרגלנו אלייה. אנחנו היהודים.
נשימות אחרוות, נשימות עמוקות ככל שניתן, אני מרגיש את גופי מתמלא אך לא די לו.
החלל מתמלא בריח גס של פחד, אוזני שומועות זעקות. אמהות צורחות את שמם של ילדיהם ומקרבות אל גופם בנסיון אחרון להצילם.צעקות הפחד נעלמות מאוזני שאני מזהה תפילה ישנה, מפיו של קשיש שמחפש את אלוהיו לפני מותו, ידו אחוזת בידה של אישה. בעייניה פחד.
ואני, אני הודתי לאותו קשיש שלא ידעתי את שמו, הוא החזיר אותי לילדותי.ולרגע הכל נשכח, שכחתי שאני עומד למות רק עוד מעט.
האנשים מסביבי התחילו ליפול, היו אלו שבנסיון אחרון חיפשו אוויר נקי לנשימה בין רגלי העומדים, והיו
שכבר התחילו להחנק ונפלו מרגיליהם. גופם החל לבגוד בהם.
הבחנתי באישה צעירה שעמדה משמאלי, עמדתי למות אך קשה לי היה שלא לחשוב על יופיה.
גופה הערום גירה אותי, חמימות נעימה פשטה בפעם האחרונה, והצטערתי שלא פגשתי אותה בחיי הקודמים, הייתי שמח לבלות איתה זמן ניכר בחיי.
האוויר חמק מראותי הרגשתי את החנק משתלט. לא היה לי כוח להחלם בו יותר. "קח אותי" לחשתי בשקט.
נתתי לעצמי ליפול ונחתתי ליד ילד קטן, ראשי היה צמוד לראשו והוא הסתכל בי עם עיניו התמימות,אמיץ ללא בכי או פחד, פשוט הסתכל, ונחנק לאיטו. לעולם לא הרגשתי בצורך לילדים, החלום להיות אבא לא דחק בי,אבל עיניו כיאלו גרמו לי לחרטה עמוקה שלא הכרתי את התחושה.
אחזתי בידו ולטפתי קלות את ראשו בכוחתיי האחרונים,סגרתי את עייני והוא הבין, וסגר גם את שלו.
את הנשימה האחרונה שלי אני יזכור לכל חיי, היא הייתה מלאה בפחד מהלא נודע שעורבב בכעס אמיתני, על עצמי. שנתתי להם לעשות לי את זה.
בבהלה נסיתי לפתוח את עייני, כיאלו המוח מחלק פקודות ללא רצוני, מסרב למות מסרב ללכת בשקט, נסיתי לפתוח אותם ללא הצלחה, כיאלו קמתי מחלום נוראי.
הדלדות נפתחו בלווי רעשים, צעקעות במילים בגרמנית החלו להשמע ללא הפסקה בטון סמכותי וקר, ידי אחזה בידו של הילד עד לרגע שהרגשתי שגופי מורם בגסות.
הרגשתי אותו, ונסתי לנשום, אך הוא סרב להשמע לפקודתי, הרגשתי כזר בגופי שלי.
הרמה לגובה, כמה מילים נזרקות לאוויר, ואז הרגשתי את הנפילה.
הערכתי שאני על משטח קשה כלשהו, אולי אדמה ואולי לא, חושיי בגדו בי ולא יכלתי לזהות.
ועוד פעם אותם נשמעות אותם המילים, ואני מרגיש משקל כלשהו עליי.
עוד פעמים רבות נשמעו אותם מילים שלא זהיתי. עברה שעה, בעצם אולי שעה, ואולי רק כמה דקות.
הזמן לא היה במחשובתיי, רק השאלה מה לעזעזעל קורה לי הייתה העסיקה את כל כולי.
הריח היה הדבר הראשון שהתחלתי להרגיש, אותו ריח גס כמו שם, המקום שהרגיש לי כחלום עכשיו.
אחרי זה הרגשתי אוויר שנכנס לגופי נישמה עמוקה נלקחה בבהלה, וגופי התחיל להשתוקק לעוד כילד שבא לאוויר העולם. האצבעות החלו להשמע לפקודות, הזזתי כמה שיכלתי עד שהרגשתי שאני אוחז בבד כלשהו.
גופי חזר אליי, ניסיתי בכל כוחי לנשום, התקשתי. הרגשתי משקל שרומס אותי, ואז עייני החלו להפתח.
אנשים. אנשים מסביבי, מתחתי, מעליי. אנשים קרים ולבנים. אנשים מפחידים. גופות.