יוסף היהודי
בפלוגת הטירונים היו 475 צוערים, מקובצים מרחבי האיחוד הסובייטי. בניהם שלושה יהודים. אחד מהם היה יוסף. ברכבת המסע,שיעדם, מחנה האימונים של הצבא האדום, סיביר. יוסף שכב במיטתו בקומה העליונה בתא צפוף שהכיל עשרה חיילים. בין ההמולה והרעש של שעות היום. והשקט ששרר שעייפותם, של חבריו לתא גברה, ושכבו לשינה. יוסף היה מעביר את זמנו בקריאה במחברתו, מחברת שאל דפיה העתיק במשך שנים אחדות מקבץ נאומים, מאמרים, וציטוטים, של מנהיג המפכה הנערץ.
יוסף היה יהודי. וההורים שעזב מאחור בארץ לידתו אזרבג'אן, היו שומרי מסורת, ושמרו על אורח חייהם כפי שהועבר מדור לדור. במשך אלפי שנים. הקפידו על מצוות המילה, החופה, קדושת השבת, ומנהגי האבל הנוקשים. אך יוסף כבר בגיל צעיר דחה את דרכם, הוא סירב להאמין בפולחן והדת, ואימץ את דרך הסוציאליזם, אל חייו. את האמונה העיוורת באל אבותיו, החליף באמונתו במהפכה, ובעליונותה.
לפני עזיבתו, אבר לו אביו רק משפט אחד, " זה חזק ממך, אתה עוד תראה". כן יוסף היה מתבולל, שלא פחד מזעמו של אלוהי אביו, אך היה קיים בליבו פחד אחר, היחיד שהכיר. פחד שזרעו בו הוריו עוד מילדות, הפחד מהבושה, מאלה שכבר אינם, אך צופים בכל מעשיו, שומרים גם בלי שידע על דרכו. "תזכור תמיד, שהם היחידים שידעו את האמת", משפט שעבר במשפחתו מאב לבן.
השבוע הראשון במחנה היה קשה, לכל השאר. אימוני המשמעת, הפעילות הגופנית, שיעורים פוליטיים, ומטווחי הירי, הוקדש גם זמן קטן, אבל קיים, למנוחה. רבים מחבריו לפלוגה הכירו את שמו, אך לא יותר מכך, יוסף נמנע מקשרים חברותיים. ואהב לחשוב על עצמו כזאב בודד, עוד מילדותו. יוסף היה מנצל את הרגעים השקטים במילוי ראיותיו בעשן סיגריות טבק מגולגלות, ושקיעה במחשבות.
הימים שעברו רק נהפכו לקשים יותר, יוסף חדור המוטיבציה לא נתן תשומת לב מיוחדת לקשיים, שלו, ובמיוחד ואלה של חבריו. עד אותו יום, שעליו סיפר בחיוך כעבור חצי מאה כמעט. היום בצריף חדר האוכל ששינה את כללי המשחק.
היום התשיעי במחנה. שהתחיל כהרגל בטרטורי בוקר, ושיעורים פוליטיים מהקומיסרים. אל ארוחת הצהריים בצריף נכנסו בתורם, חלוקה של מנות דייסה, ופרוסת לחם ליחיד, פעם ביום הותירו את רוב החיילים רעבים. הרעב ששרר בברית המעוצות, ממלחמת השלטון באיכרים, לא פסח גם על מחסני הצבע. הדייסה שמרכיבה היחידי היה מים, שראתה כמי ברז צבועים בב'ז עדין.
צעקות, ותרועות רגליים קטעו את שקיעתו במזון, והפו את תשומת ליבו אל עבר פס החלוקה, "יהודים לא אוכלים היום" נשמע המשפט שוב ושוב, בקול גאוותני, שצבר ביטחון מעידוד הכפיים והתרועות משאר הנוכחים בצריף. יוסף לא הקדיש תשומת לב מיוחדת. הוא הבין את המתרחש, חייל שלקח את מנת היום מחייל אחר, לא היה מעיינו, גם אם הרקע היה יהדותו של האיש.
הוא הוריד את מבטו. קרע חתיכה מהלחם, והמשיך באכילה. ההמולה סירבה להתפזר, כאלו שכחו כולם מהרעב, וקיבלו זריקת מרץ מסתורית של שנאה. עוד ועוד צעקות והאשמות הוטחו בחייל היהודי, שספג את העלבון, וכל מחשבתו היה נתונה רק למלא את ביטנו.
היו אלה שלושה מילים, שיוסף עד יומו האחרון לא הצליח להבין, מדוע הם שהציתו את זעמו. הזעם שהיה תוצאת ליוואי של הבושה, שמילתה לפתע את ליבו.
הוא קם בתנועה מהירה. פילס את דרכו בין השולחנות, ופרץ את ההמון. בצעדים מהירים קבע את נתיבו אל הצועק, עקב את גבו והתייצב לפתע בחזיתו. בתנועה חדה הטיח את אגרפו בפרצופו. התוקף שפתאום נהפך לנתקף, איבד את יצבתו ונפל לאחור. דם ניגר מפיו והוא ירק עיסת דם מעורבבת בשיניים, ההלם נתן לו לומר רק מילה אחת "מי".
"קום, אחרת לא אוכל להשלים את המעשה"
יוסף דיבר בשקט, אך בקול סמכותי, ומלא שליטה. כמהופנט התרומם הנתקף. "אזרי אתה מעז?" לעומת יוסף קולו היה כקול צווחה, טקטיקה שחשב שתעזור לו, להכריע את הקרב באיום. אך היה זו רגלו שרעדה ללא שליטה. ויוסף, עמד יציב, רגוע ומבט של מוות בעיינו.
כף ידו השמאלית של הנתקף, התהדקה לאגרוף, שהונף בעוצמה שאיימה לחתוך את האוויר, יוסף התחמק בכרעה על ברכו, בשבריר שנייה הכה בבטנו, שהאחרון התקפל, יוסף קם, איגף את צדו הימיני, אחז בראשו, והניח את סנטרו על רגלו שהורמה לאוויר. במכה מהירה, מלאת ביטחון הוריד את מרפקו אל צוואר הנתקף, הוא שבר את מפרקתו.
זה היה מוות מהיר, נקי, ללא סבל. מוות שיוסף התחרט עליו שניות אחדות אחרי. "הייתי צריך לגרום לו לסבול" אמר, אך איש לא שמע, כולם הסתכלו שלא מאמינים, הוא זרק את גופתו חסרת החיים, אל הרצפה, וחיכה.
"לזוז" אמרתי. תפנו את הדרך, חיות מטונפות" קולו של המפקד הביס את הדממה המחולטת בצריף, הוא פרץ את השטח הפנוי שנוצר במעגל החיילים. הוא הביט ביוסף, ואז רכן אל הגופה, תחילה ניסה לסטור למת, בניסיון להעירו.
אך מהר מאוד עלה על טעותו שלא היה מודבר בעילפון, ובדק את הדופק. הוא הביט אל יוסף שוב, אך הפעם הבעת פניו הייתה שונה.
יוסף היה יהודי. יוסף היה רוצח. אותו מבט המפקד, בישר זאת לכולם.
יוסף היה גם גנרל מאיור ,הצבא האדום, בעל עיטור מושלש, גיבור ברית המעוצות. יוסף היה גם בעל עיטור נוסף, היהודי היחיד שסטלין הודה שהוא " חבר, פטריוט, לוחם". ויוסף גם נמחק מדפי ההיסטוריה. הוא היה גיבור, נכון. אבל בסך הכל יהודי.
המשך יבוא...