ברחוב שקט, הרחק מהכיכרות, עומד בניין בן ארבע קומות: בקומה הראשונה – זקנה חרשת, חתולים מאכילה כל היום ועל העוברים ושבים צועקת. בקומה השניה – עשרה עובדים זרים, מחפשים אוכל בפחים ובמיטה אחת ישנים. בקומה השלישית – רווק מזדקן, מעביר את ימיו בבדידות עד אשר ימות. ובקומה הרביעית גר זוג צעיר תקופה ארוכה, אך משום מה שוב עומדת הדירה להשכרה.
"כנראה עזבו", חשב הרווק המזדקן שמתחתם.
ערב אחד, שמע הרווק שלנו מעין יבבה חלושה. הוא הקשיב היטב, אך הכל היה שקט. "חתול בוודאי", אמר לעצמו. ואז, היבבה חזרה שוב, מלאת עצב. והנה שוב היא חוזרת, חזקה יותר. קונצרט היללות והיבבות נמשך זמן מה. הוא הביט החוצה מבעד לחלון כדי לפענח את מקור הרעש, ואז הכל פסק פתאום. "הזקנה הזו באמת צריכה להפסיק עם האכלת החתולים", רטן לעצמו, שכן לא היה לו אדם אחר להתלונן בפניו. הוא חזר איפוא לארוחת הערב הבודדת שלו.
למחרת, כאשר ניסה מתכון אחר לארוחת ערב, החלו שוב היללות והיבבות, והפעם הגיעו ממש לידי צווחות של ממש. עתה, הוא הבחין במקור הרעש – הדירה הריקה העומדת להשכרה בקומה מעליו. "בוודאי חתול של הזקנה הארורה הזו שנכנס דרך החלון", חשב באי-נחת. "שקט, קישטה", צעק כלפי התקרה. היבבות המשיכו במשנה עוז, כאילו עונות תיגר על קריאת הקרב שלו. עתה הוא ממש כעס.
לבש את חלוקו בחפזון, נוטש את מלאכת הכנת ארוחת הערב (שתתקרר בוודאי – אוף,כמה מעצבן!), ועלה בזעם לקומה האחרונה, התבונן בדלת והקשיב לקול היללות העולה מן הדירה. הוא היכה באגרופו בזעם בדלת, "שקט שיהיה פה. אני אצלצל למשטרה!". היללות פסקו באחת. ואז, במפתיע, נשמעה נהמה, כאילו חית טרף כלואה בדירה. שאגה או צווחה מקפיאת דם נשמעה ולאחריה משהו נחבט בדלת בכוח רב, כאילו ניסה לפרוץ החוצה. מרוב בהלה, הוא נפל לאחוריו. הדלת לא נפתחה.
"תגידי גברת", פנה בבוקר לשכנתו מהקומה הראשונה, "לא שמעת משהו מוזר אתמול בלילה?". הזקנה הביטה בו בפנים חסרות הבעה. "את יודעת", הוא המשיך, "איזה רעש מהדירה העליונה?". הזקנה פלטה דבר מה בניב מזרח אירופאי, והפנתה לו את גבה. "משוגעת", חשב, "אולי הייתי צריך למצוא דירה אחרת מזמן", הרהר, "מחר נתחיל לבדוק". אך אותו ערב חזר מופע היללות והצווחות, והוא הרגיש שהסאה הוגדשה.
בהתקף זעם נטל בידו תרווד ממתכת, ועלה במדרגות, מגדף כל הדרך. מופע היללות נשמע היטב כאשר עמד מלא חימה מול הדלת. ברוב זעמו היכה כאחוז שגעון בדלת, שוב ושוב. הדלת נפתחה, והרעש פסק באחת. הוא היסס לרגע. "מישהו שם?", שאל לאחר שנרגע מעט. הכעס התחלף בסקרנות. הוא דחף לאט את הדלת והציץ פנימה, אך לא ראה דבר. החדר היה חשוך. "הלו? מישהו שם?", הוא צעד בזהירות פנימה, מגשש בידו אחר מתג האור.
כשנכנס כולו פנימה, נטרקה הדלת. הוא נבהל, הסתובב במקומו וניסה לפותחה, כאשר הרגיש בכאב חד בידו האוחזת בידית הדלת, כאילו ננעצו בה שיניים. הוא זעק בכאב, מנסה לשחרר את ידו, כאשר מלתעות חדות סגרו על הצוואר והכתף. "או! הצילו! הצילו!", זעק בכאב עת השיניים החדות מושכות אותו מטה, כלפי הרצפה. אז, הרגיש בניבים החדים ובטפרים הקורעים את בטנו ומרטשים את גופו. זמן מה נשמעו עוד זעקותיו, מעורבות בנהמות פראיות וצווחות, עד אשר אט-אט נחלשו, ולבסוף שררה דממה. הלילה היה שקט.
בבוקר שלמחרת נשמע קול מפתח הנכנס במנעול הדירה שבקומה האחרונה, ומבעד לדלת הסגורה נשמעו קולותיהם של מספר אנשים. לבסוף, נפתחה הדלת, ובעל הדירה מלווה בזוג צעיר ונרגש נכנסו פנימה. "או, ריח של צבע טרי", התרגשה האישה הצעירה. "כן", הטעים בעל הדירה, "צבענו אותה במיוחד עבורכם. הכל חדש". "או, יקירי, בוא תראה איזה נוף רואים מכאן", דילגה האישה בעליצות לעבר החלון והגבר הצעיר בעקבותיה. "כן, הנוף כאן פשוט מומלץ", הסכים עמה בעל הדירה, כאשר הוא סוגר את דלת הדירה ומוחה אגב כך את עקבות הדם מהידית.
		
		
		
					הוסף תגובה | 
			
		
קישור ישיר להודעה