אני סרגיי ומר גולד ברחוב בן יהודה.
...באותה שעה ישבנו אני, סרגי ומר גולד בתחנת האוטובוס ברחוב בן יהודה 198 ודברנו על החיים, על המוות ועל כל השאר.
ארוך הוא רחוב בן יהודה והתחלה יש לו, אבל סוף, מי יודע אם יש לו?
"איפה נגמר רחוב בן יהודה?" אני שואל את סרגיי.
"בפתח תקווה?! מאיפה לי לדעת איפה הוא נגמר?"
" אתה גר פה כבר עשר שנים."
"שתיתי יותר מדי." אומר סרגיי בעצב, "אני לא זוכר אפילו איפה החניתי את המכונית שלי."
"סרגיי חביבי." אני אומר לו במתיקות. "אין לך בכלל מכונית."
סרגיי מביט בי בעיניים נדהמות.
קוראים לי אלכס, אבל אתם יכולים לקרוא לי סשה. אני בן חמישים וחמש. נולדתי במוסקבה העיר הרביעית בגודלה בעולם. במוסקבה למדתי, מצאתי עבודה, התחתנתי, נולדה לי בת, התגרשתי, פיטרו אותי מהעבודה, התחבאתי במיטה והסתכלתי על הירח שתלוי בנעצים על שמיים מנייר.
לפה סתם הגעתי, לא חשבתי יותר מדי. הרבה חברים שלי הגיעו לארץ הקדושה הזאת וחשבתי שזה לא רעיון רע להיות עם החברים. אז עליתי למטוס ונחתתי כאן בתל אביב, עיר בלי הפסקה. לא ממש מתאים, למישהו כמוני שהכי אוהב הפסקות.
"אני פוחד שיחרימו לי את האוטו אם אני אשתה עוד קצת." לוחש לי סרגי בסוד באוזן.
"אל תדאג לא יחרימו." אני מרגיע אותו.
"ואיך נגיע לארכגלנסק בלי אוטו?"
"נגיע, נגיע." אני מרגיע אותו.
"קר בארכגלנסק?"
"קר מאוד."
"כמה קר?"
"כשאתה יוצא החוצה אז אתה לא יכול לחשוב, אפילו המחשבות קופאות."
סרגיי מתרשם.
"אז אולי נשאר פה?"
"אולי..." אני מהנהן.
סרגי הוא קווקזי והוא יהודי כמו שהחתול שלי הוא יהודי. אבל מה? נפש עדינה יש לו, נפש של משורר יש לבן הזנונים הקווקזי.
סרגיי אומר שבקווקז היה מהנדס אלקטרוניקה, אני לא מאמין לו. מי שמע על מהנדס אלקטרוניקה בקווקז? מוכרי שטיחים גנובים-אלפים, איכרים שמגדלים תפוחי אדמה- רבבות אולי, שתיינים, זונות כל מיני גנבים, רמאים ועלוקות אפשר למצוא בכל מקום שאתה יורק. אבל מה לקווקזי ולאלקטרונים? האם הוא יכול לגנוב אותם? לשתות אותם או לרמות אותם בקלפים?
הקווקזים עם מוזר- חזקים וטפשים ויש להם מצח עבה והם כנראה מסוגלים לכל דבר אכזריות שבעולם. אבל סרגי הוא קטן ועדין ויש לו נפש של משורר, אין הוא דומה בכלל לקווקזי או לשום בן אדם אחר בעולם ומשום כך הוא בודד כל כך ומשום כך אני אוהב אותו כמו שאני אוהב את אחי. לא שאהבתי את אחי, שנאתי אותו בכל ליבי, אבל זה כבר סיפור אחר.
אנחנו ישנים בחוץ עם הציפורים, בגינות ציבוריות או על החוף, שקט, אוויר טוב ולא צפוף.
בחורף אנחנו ישנים בבתים נטושים. החדרים מלוכלכים ומסריחים, אין חשמל ולא מים זורמים והשכנים, איך נגיד את זה... הם לא תמיד הבחורים שהיית רוצה שירקדו עם אחותך, אבל החורף קצר פה, חודש או חדשיים והוא עובר.
אנשים שחושבים שקשה לגור בחוץ וזה נכון, קשה. למי לא קשה לפעמים? אבל בערב כזה שרוח קיצית קלילה נושבת בין עצי הפיקוס שבכלל לא דומים לעצי הלבנה שם, ואני וסרגיי שותים וודקה שגם היא לא דומה לוודיצ'קה הקטנה שלנו, יושבים ומסתכלים בירח לבנבן שמתמתח ומתכונן לעלות לאט לקצה השמים המתוקים שמתנדנדים מעלינו, אני מרגיש שטוב לי, לא אכפת לי להישאר בחוץ עוד מאה שנה.
חוץ מזה אחרי שאתה מתרגל למרחבים, לערבות, קשה לחזור לבית עם ארבע קירות, אתה מרגיש שאתה נחנק.
מה חסר לי? אין לי אישה שמתלוננת, אין לי ילדים שמאשימים אותי בכל הצרות שלהם, אין לי עבודה שאני שונא.
בקיצור, יש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושר.
פעם בשנה מגיעה לכאן ילדה קטנה מהעיריה עם משקפים עגולים ומנסה להציל אותי ואת סרגי מעצמנו. הבעיה היא שסרגיי לא מבין כמעט עברית, רק מילה פה ושם וגם לקלל הוא יודע קצת. מזלו שאני שם כדי לתרגם לו.
"מה היא רוצה?" שואל סרגי שכבר שתה קצת יותר מדי.
"היא רוצה שנעזוב את הרחוב." אני מסביר לו.
"אבל עזבנו כבר הכל," מתקצף סרגי, "מה היא עוד רוצה שנעזוב? מה זה הרחוב של אבא שלה? מאיפה היא הגיעה בכלל, חצופה כזאת?"
"הייתי עוזב, אבל החבר שלי לא רוצה לעזוב.", אני מסביר לנעמה. היא בחורה נמוכה עם שיער חום ארוך ועינים מתוקות ודואגות, כמו אגוזי אדמה לחים.
"מזל שיש לו חברים טובים כמוך."
"כן, סרגיי הוא החבר הכי טוב שלי, אני לא אעזוב אותו בחיים."
"מה אמרת לה?"
"שאתה בחור נחמד ושאתה פנוי להובלה."
"אמרת לה שאני מהנדס אלקטרוניקה?" שואל סרגי ומייד מסרק את מעט השיער שנותר לו על הפדחת.
"כן ושאני מלך ספרד..."
"נו אל תהרוס לי." מתחנן סרגי.
"למה הוא מתעקש לגור ברחוב, החבר שלך ?" שואלת נעמה.
אני מושך בכתפיים "אני לא יודע, אני חושב שהוא התרגל."
"אולי תשאל אותו?"
"אני עברית קטן קטן." אומר סרגי לנעמה ועושה תנועה עם היד.
"מה היא רוצה?" מתעניין סרגי.
"היא רוצה שנעבור לגור בדאצ'ה גדולה בכפר עם בריכה ועצי דובדבנים, אבל אמרתי לה שאנחנו לא נוותר ונמשיך להלחם עד טיפת דמך האחרונה, הפלורטריון ימאבק נגד הבורגנות עד הסוף המר."
"הי.. הי.. אתה, מה אכפת לך..." מתקצף סרגי ומגמגם, "אם הגברת רוצה להציע לנו בריכות ודובדבנים, תן לה להציע... אתה רוצה לוותר? תוותר אתה."
"אבל אנחנו עמלים סובייטים, אנחנו האדם החדש, אנחנו הפרולטריון שלא נכנע ולא מוותר לעולם."
"אחותך לא תוותר! אני מוותר עכשיו! הי גברת, תציעי מה שאת רוצה, לי אין בעיה, המטומטם הזה יכול להישאר ברחוב."
"מה הוא אומר?" שואלת נעמה, יש לה קול נעים, מבין כזה.
"הוא אומר שאת בחורה מאוד חביבה, אבל שזה בלתי אפשרי..."
"אפילו חדר בדירה אני מוכן," אומר סרגי, "העיקר שתהיה מקלחת ומים חמים ואני עוזב את הרחוב המזורגג הזה עכשיו."
"ככה אתה נוטש אותי, בוגד נאלח?"
"מי בוגד?" מתגונן סרגיי, "אני אתן לך מקום בדאצ'ה שלי, אל תדאג."
“אז מה?” מתענינת נעמה בקול השקדים המתנגן שלה.
"בפעם הבאה."
"טוב," היא מניעה את הראש בעדינות כמו ציפור קטנה, "אבל אם מישהו מכם יתחרט, יש מעון של העיריה. לשניכם יהיה מקום."
"אני לא חושב שהוא יירצה." אני מנענע עם הראש.
"אם הוא ישנה את דעתו אז, אז הנה מספר הטלפון שלי." היא אומרת ומושיטה לי כרטיס.
בכרטיס כתוב פשוט "נעמה בלומנטל." ומתחת "עובדת סוציאלית." ויש גם טלפון ופלאפון.
"להתראות." אני אומר ומכניס את הכרטיס לכיס.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
