קרוב מדיי, כמעט צמוד
ואני מפתיעה את עצמי,
עם הדרך שבה זה גורם לי להרגיש טוב.
איך הנשימה שלי נעתקת לכמה שניות
ואיך היא חוזרת להיות סדירה
שאני רואה שבסופו של דבר
אתה כמעט מחייך.
למה שלא תסכים לעצמך,
להחזיק לי את היד?
דקה אחת.
דקה אחת שלמה שבה תרגיש
איך זה מרגיש.
לחוש,
אותי.
ואיך הלב שלי,
אוהב את זה.
הרפתקאות.
לעשות לעצמו מסלול של רכבת הרים,
של רגשות.
לדמות כל דבר לאהבה,
רק כי החיוך של מישהו כל כך יפה,
כל כך נוגע
ורק כי הוא חייך אותו
אליי.
אז אני מסכימה לעצמי להסתכל בך,
רק מזוית העין,
לבחון אותך לפרטיך,
לשים לב לכל דבר קטן,
ללמוד אותך,
את העומק שלך,
בלי שתשים לב.
כי עדיין
יש לנו משחק לשחק.
ואיך בשניה אחת,
בלי ששמנו לב
והעיניים שלנו נפגשו,
נתפסנו.
וידעתי.
וידעתי,
שגם אתה יודע.
זה הולך לקרות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה