פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2274 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים שנת האסונות שלי - הפרק היומי... בלו-בלו
מצבי הרוח שלי מתנדנדים, עם נטיה מובהקת ומובנת מאליה לשחור. רוב הימים אני נופלת ולא מצליחה לראות דבר מעבר לכאב שלי. בימים השחורים האלו אני לא רואה שום סוף טוב אפשרי. הוא בגד. הוא אהב מישהי אחרת. שנה שלמה. כשאני בהריון. דבר לא יעלים את העובדה הזו. גם אם אכאב בכל כוחי. ואני אכן כואבת כפי שמימי לא כאבתי. תמונתה כנגד עיני באשר אלך. אני שומעת אותו לוחש לה דברי אהבה, רואה אותו גוהר מעליה שוב ושוב ושוב. בחסרונו של עידן הימים הללו תכופים יותר ויותר, במקום שיפחתו עם חלוף הזמן.
הוא בגד. ומה אני? בגדתי? נקמתי? אהבתי?
אני קוראת לרותם מספר ילדות ישן ואהוב ביותר, "סיפורי הבלט," שלקחתי מהורי. אין לי סבלנות לסיפורי הנסיכות האהובים. הם מקוממים אותי ואני יכולה לראות רק את העיוות שהם גורמים לילדות קטנות ותמימות. אני לא יכולה לזייף משהפסקתי להאמין באביר על הסוס הלבן. רותם לא חפצה לשמוע ככה. היא משאירה את הספר על הריצפה, ליד שמיכת הפעילות של נויה. אני עוזבת את החדר לדקה בלבד, וכשאני חוזרת אני מוצאת את נויה ממוללת וקורעת בידיה הקטנות והזריזות את העמוד האחרון של "היפיפיה הנרדמת". אני תולשת מידיה את הספר וממררת בבכי, לידן. הספר הזה היה שמור ללא פגע יותר משני עשורים. והנה כהרף עין הושחת. אני מדביקה בזהירות את הקרעים, מנסה לישר את הדף, וממשיכה לבכות. כשאני מסיימת אני מביטה במעשי ידי ובכיי מתגבר. העמוד המודבק לא יראה לעולם כפי שהיה קודם לכן. יתרה מזו, כשאני סוגרת את הספר עדיין ניתן להבחין בקלות בעמוד ההוא. זה סמלי באופן קיטשי ממש.
דבר שהוא יעשה לא יוכל לשנות את המציאות הזו שנכפתה עלי, שכפיתי. אני כועסת עליו על ששבר את מה שהיה לנו, ועלי על שהעמקתי את השברים, יודעת שאי אפשר יהיה לאחות. מה שהיה לא יוכל להיות יותר. לכל היותר תהיה לנו אהבה מודבקת.
שוב אני קוראת את מכתבי האהבה הישנים שהוא כתב לי, וממררת בבכי. כל כך אהבנו. כל כך טוב היה לנו. כל זה איננו. מתי זה נגמר ואני לא הרגשתי?
אחת היא לי אם נשאר ביחד או נפרד. ממילא מה שהיה לעולם לא ישוב. כבר לא יהיה "אנחנו" ביחד לנצח. אני מתפתה לחשוב שאולי עדיף שנפרד, שאם אשאר לבד אוכל לשכוח אותה. אבל אז אני מדמיינת אותו עם נשים אחרות ואותי לבד. מדמיינת את חברתו החדשה, הרי ברור שמייד תהיה כזו, ושומעת את רותם ונויה מספרות עליה ואוהבות אותה. מדמיינת אותם לוקחים את רותם ונויה אליהם פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני. רואה את האחים הנוספים לשתיהן. הרי זו לא באמת פרידה כשיש ילדים. ולהיות לבד. ועדיין לזכור. גם בפרידה אני אזכור כי לא יהיה מה שישכיח. זה רק יהיה כואב יותר כי לו יהיו חיים חדשים ולי לא. אחרי עידן לעולם לא אוכל לבטוח במישהו אחר. ובימים שהן יהיו אצלו ישרוף אותי הזיכרון.
ארז לא מבין את פשר הדיכאון המחודש שלי.
"אבל מה קרה פתאום? חשבתי שכבר עברנו את המשבר הזה."
"אתה באמת חושב שאי פעם אוכל לשכוח בגידה כזו?" אני מתפרצת עליו בכעס, זועמת על שאיני יכולה לחלוק עמו את האמת ולקבל את תנחומיו.
הוא שותק, מפחד ללבות עוד את זעמי.
אני מקיאה. בסיום כל ארוחה אני מוצאת תירוץ להיכנס לשירותים ולהקיא. אני אפילו לא צריכה לדחוף אצבעות במורד הגרון, האוכל עולה מעצמו כשאני רוצה בכך. מסתבר שהגוף זוכר גם אם נדמה היה לי ששכחתי. מזה שנים שלא הקאתי, מאז שהכרתי אותו. ועכשיו, כשנראה שהכל מתפרק, אני שוב שם. בת שש-עשרה עם בעיות אכילה. רק שבניגוד לאז העתיד שלי כבר לא לפני. ארז לא מבחין בכך. זה ברור, אין לו סיכוי. אני זוכרת את כל הרמאויות הקטנות. פתיחת ברז המים בכיור תוך כדי הקאה כדי שאי אפשר יהיה לשמוע, הליכה בטוחה לשירותים, תוך כדי שיחה וללא התגנבות חשודה. לאחר מעשה אני לא מרגישה הקלה וגם לא גועל. זה סתמי ונטול משמעות.
ישנם גם ימים טובים. בהם אני מאמינה ש"חיו באושר ועושר" אפשרי. שהנסיך נתן לי נשיקה, נעל לרגלי את נעל הזכוכית שהיא בדיוק למידתי, והרדים אותה למאה שנים של בדידות. היא לא קיימת יותר בעולם שלי. גם עידן לא. הוא רק זכרון קלוש, אובד בסבך הצמחיה הפראית הממהרת לכסות את הארמון הנטוש. אנחנו באמת מאושרים בימים הללו. ממקום טוב יותר ומבין ומתחשב. ככל שאפשר אנחנו לא יוצאים מהמיטה. אני לא זוכרת מתי היה טוב כל כך. אני חושבת שמעולם לא.
"אל תתאכזב," אני אומרת לארז, "זה לא טבעי שימשיך כך. אבל מה שבטוח, כמה שמשהו יכול להיות בטוח, זה שלא נחזור למצב הקודם. למדנו משהו."
ארז מחבק אותי ושותק.
"אני חרדה לאבד את הטוב," אני מוסיפה בכנות.
"במה שתלוי בי יהיה טוב. אני רק לא אחראי למחלות, תאונות, ומלחמות," הוא אומר ברצינות.
אני מחבקת אותו ומתאפקת לא לשאול אם באמת יהיה טוב.
פתאום הוא מוסיף "את הפנטזיה שלי. את כל מה שתמיד רציתי."
בימים הטובים אני נהנית מהבנות. שטויות של שיגרה נעימה. רותם ונויה באמבטיה יחד, נויה בועטת במים ורותם משפריצה בחזרה, שתיהן מתפקעות מצחוק ואני רטובה כולי ומצטרפת לצחוקן. רותם משחקת איתי במשחק הזיכרון, ומנצחת. זו הפעם הראשונה שאני מנוצחת במשחק הזה, ואני כל כך שמחה להפסיד לרותם. נויה מתבוננת בספר תמונות של חיות. ארז מראה לה כלב והיא אומרת "האו". חתול נענה גם הוא ב- "האו". צפרדע – "קה קה". ברווז – "גע גע". כשהוא מראה לה תמונה של שימפנזה היא אומרת "אבא", וכולנו פורצים בצחוק.
בימים נסבלים, כאלו שבהם מידת הכאב סבירה, אני מנסה שלא לחשוב על שלי בכלל, ולפחות להפסיק להזכיר אותה בכל הזדמנות. לפעמים אני מצליחה, לפעמים נכשלת. את עידן משום מה אני מצליחה לגרש בקלות.
לרותם יש חברה שהוריה גרושים. היא מנסה להבין את הקונספט הזה.
"ההורים של ליה לא גרים ביחד. יש לה חדר אצל אבא וחדר אצל אמא." אני מוצאת שאני מנסה למכור לה איזושהי מציאות, לא ברור לי בדיוק מה ולמה.
"אבל למה?"
"הם נפרדו."
"למה הם נפרדו?"
"הם לא הסתדרו," אני עונה לקונית.
"אבל למה?" היא לא מרפה.
"אני לא יודעת, יכולות להיות כל מני סיבות. אני לא מכירה אותם."
אני מתאפקת שלא לומר את מה שמתחשק לי.
"אבל איך אפשר להיפרד אחרי שמתחתנים? חתונה זה לתמיד!"
אני שותקת. עד מתי אוכל להחביא ממנה את העולם.
"את ואבא לא תפרדו," היא ספק קובעת ספק שואלת.
"לא," אני עונה כדרוש, אבל קולי שטוח.
רותם שותקת.
ערב. ארז בבית מוקדם היום. אני שמחה על ההזדמנות שהוא יהיה עם הבנות. הפנטזיות שלי על הערב הזה אינן מרחיקות לכת – אני עייפה מדי אבל יש לי מאמר לסיים ואני מוכרחה לנקות את הבית.
"אני מכין ארוחת ערב בריאותית כזו," הוא אומר. הוא לא שואל אם מתאים לי, הוא מודיע לי. "עליתי שבעה קילו בזמן האחרון, אני מוכרח להוריד אותם. אכין לנו סלט ענק כמו שאת אוהבת."
הוא מסתובב ופונה אל המטבח, עומד ומקצץ עגבניות, מלפפונים, פלפלים אדומים, כוסברה וביצה קשה, מערבב אותם ויוצק עליהם שמן זית. בכלי נוסף הוא קוצץ בצל ופטריות ומטגן אותם. אני נותרת ישובה על השטיח בסלון ובוהה בו המומה ולא מאמינה. שירי הפסטיגל שרותם צופה בו מחרישים את אזני. נויה זוחלת אלי, מטפסת על רגלי ומושכת בשערותי. אני רק רוצה שיניחו לי, לפחות לשעה אחת. "נויה, לא!" אני נוזפת בה ומנסה לשוא להתיר את סבך שערי מלפיתת הברזל שלה. היא מביטה בי בכחול עמוק ונעלב. ארז שומע את צעקתי ומביט לאחור, לסלון. "היא שלי," הוא מחייך, "יש לה את האצבעות של אבא שלה."
איכשהו אני לא מוצאת בזה יתרון.
אני מנדנדת לרותם לשטוף ידיים לפני מדידת סוכר.
"לא רוצה עכשיו," היא מתווכחת, "אני באמצע התוכנית."
"אני אכבה את הטלוויזיה אם את לא הולכת עכשיו," אני מאיימת.
"אבל הסוכר שלי בסדר."
"זה לא משנה, את יודעת שלפני ארוחת הערב אנחנו מוכרחים למדוד ולהזריק."
"אוף, אמא, די כבר, נמאס לי."
אני מרגישה שהדמעות חונקות את גרוני ומאיימות להתפרץ. גם רותם מרגישה.
"לא אכפת לי, אני לא שוטפת. אפשר עם מגבון."
"לכי כבר לשטוף ידיים," אני צועקת חסרת סבלנות. רותם נבהלת. היא לא רגילה שאני ככה. היא מצייתת ואני מודדת ומזריקה לה כשנויה מנסה לחטוף את המזרק ואת האמפולות של האינסולין.
"אתן יכולות לבוא לאכול," ארז מחייך, "הצליח לי. את ממש תשמחי כשתראי מה הכנתי."
אני מרגישה את המרירות הולכת ותופחת, תופסת את מקומן של הדמעות, מבעבעת בתוכי ועוד מעט תעלה על גדותיה. השעה כבר אחרי שבע וחצי. למעלה משעה שהוא מכין את הארוחה הזו ואני לא צריכה להסתכל כדי לדעת שהמטבח מבולגן כולו. אני רוצה לצרוח עליו שנמאס לי, שכל מה שרציתי היה שהוא יהיה ערב אחד עם הבנות וישחרר אותי. שאני מעדיפה לאכול פרוסת לחם עם משהו וכמה ירקות חתוכים. זה זמן שחסר לי, לא אוכל, גם לא כזה שפעם ממש אהבתי.
"יש לך שתי בנות כדאי שתפנים את זה כבר, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות כמו פעם, לא כשזה תמיד על חשבוני, בכל אופן," אני לוחשת לעצמי, חושקת שיניים ושותקת, מעלה על פני חיוך מאולץ. ביום רגיל כבר לא הייתי מצליחה להתאפק והייתי צועקת עליו, אלא שכרגע אני מפחדת שכל התפרצות שלי היא תוצאה של מה שקרה עם עידן.
"הכל בסדר?" הוא מביט בי בדאגה. פתאום הוא רגיש אלי.
"כן בטח," אני פותרת אותו בקלילות מעושה. אנחנו מתישבים לאכול.
"תראי מה אבא הכין," הוא אומר לרותם.
"יאמי. אני רוצה! אני רוצה! אבא שלי מבשל הכי טוב בעולם!"
"מה הכנת לנויה?" אני שואלת, תמיד מחרבת שמחות.
"לנויה?"
הוא שכח. בחיי שהוא שכח.
"אני אכין לה בקבוק."
"בקבוק? היא כבר בת עשרה חודשים, היא לא יכולה לאכול בקבוק לארוחת ערב."
"הייתי מרוכז בסלט," הוא אומר בחיוכו הכובש. "רציתי שיהיה לך טעים."
אני מנסה בכל כוחי לא לתת למרירות לנצח. הרי כל זה מוכר וידוע. כבר הלכנו בדרך הזו. כבר אמרתי וצעקתי והסברתי והוא כבר נעלב וכעס ו"מה כבר עשיתי? רק רציתי לשמח אותך ובמקום זה את עושה לי פרצוף חמוץ." אני מחניקה את הכעס. אין טעם. הוא לא יבין. הוא מעולם לא הבין. הוא באמת רק רצה לשמח אותי. אבל בפעם הראשונה אני מבינה. אם אני רוצה את הזמן שלי אני צריכה פשוט לא להיות כאן.
"מחר אחרי הצהריים הבטחתי להחליף את יובל וללמד במקומו," אני אומרת, השקר הקטן מחליק ממני בטבעיות כאילו היה כך מאז ומתמיד, "הוא ממש ביקש שאסכים. אשמח שתשאר עם הבנות."
הוא מופתע אבל לא יכול לסרב. "התכוונתי מחר לשבת לכתוב, יש לי דד-ליין בעוד שבוע ועוד לא כתבתי כלום, אבל אם את מבקשת אז בטח."
כמה פשוט. איך לא חשבתי על זה קודם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים פרק מעולה אֵרִיַה
מצחיק מאוד ("כשהוא מראה לה תמונה של שימפנזה היא אומרת "אבא"," )
ועצוב מאוד ("אני מרגישה את המרירות הולכת ותופחת, תופסת את מקומן של הדמעות, מבעבעת בתוכי ועוד מעט תעלה על גדותיה.")
אני יודעת שאין צורך להביא ציטוטים, את וודאי מכירה את הפרקים טוב כל כך שתוכלי לדקלם אותם מתוך שנה, אבל יש לי מצב רוח של "העתק הדבק"
פרק ממש יפה, אהבתי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים תודה רבה! בלו-בלו
האמת שמרוב שינויים ומחיקות אני לא תמיד זוכרת מה הכנסתי ומה בסוף לא...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 14 שנים פששששש, איזה פרק.... כיפה אדומה (ל"ת)
-
לפני 14 שנים תודה! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים אחלה פרק. מזכיר לי את תקופות הכמיהה לשקט ושלווה כשהבנות היו קטנות... ניר (ל"ת)
-
לפני 14 שנים תודה. כן, אין כמו קצת שקט :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים לב כואב...... אפי
הסיפור נוגע בנקודות הכאב המוכרות...גם הדיכאון והרצון לישון ולהיעלם ולו למעט....ההזדהות היא מיידית...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים תודה... בלו-בלו (ל"ת)
-
-
