על מנת להסיר מעט חלודה מן הערבית שלי, הקשבתי השבוע בנסיעותיי באוטו לתחנת הרדיו של בני דודינו, "קול פלשתין", המשדרת מרמאללה ורציתי לחלוק איתכם את התרשמותי.
מהאזנה של שעות ספורות אי אפשר שלא להתרשם כי מדובר בתקשורת מגויסת. כל התוכניות אותן שמעתי נועדו לגבש ולהעצים את רגשות הפטריוטיות הפלשתינית ולהוקיע את "פשעי ישראל". למעשה, לרוב השדרנים אינם נוקבים בשם "ישראל" אלא בשם "הכיבוש".
כך, למשל, בתוכנית הקרויה "מבפנים" (מן אלדאחל) מראיינים ערבים ישראלים המלינים על פשעי ישראל. אחת ההאשמות עסקה בכך שישראל מיהרה לתפוס את מיידי האבנים ליד קריית ארבע מלפני שבועות ספורים אך, לעומת זאת, כלל אינה מנסה לתפוס את האחראים לפעולות "תג מחיר". מלבד זאת שהטענה לדעתי שקרית, המרואיין והמראיין כלל לא טרחו לציין שמיידי האבנים הנ"ל רצחו את אשר פלמור ובנו הקט יהונתן הי"ד בעוד שפעולות תג מחיר (הראויות ללא ספק להוקעה ולענישה) לא גרמו לנפגעים בנפש.
תוכנית נוספת קרויה "כיצד לא נשכח" (קאי לא נסה) ובה מראיינים פלשתינאים שנמלטו מישראל בשנת 1948. פליטים אלו מספרים על הכפרים בהם חיו ועל מצבם כיום. אחד הכפרים שהוזכרו בתוכנית לה הקשבתי היה שייח מוניס אשר במקומו ניצבת כיום אוניברסיטת ת"א. במהלך הראיון עם הפליטה היא נשאלה אם רוצה הייתה לחזור והתשובה הייתה כמובן חיובית. ניתן להבין את כאבם של הפליטים, אבל הצגת הדברים ברדיו הפלשתינאי היא בצבעי שחור ולבן עזים: ישראל פושעת, הפלשתינאים קורבנות. מבחינה זו יש אחידות דעים בין התקשורת הפלשתינאית לחלקים בתקשורת הישראלית.
באחת מן התוכניות הועלתה לשידור "חגית ממחנה השלום" אשר התראיינה בערבית סבירה במבטא ישראלי ברור. כן, גם חגית סבורה ש"השלטונות הישראלים" אינם באמת מעוניינים לתפוס את מבצעי תג מחיר וניכר מדבריה כי גם לתפיסתה הסכסוך הישראלי-פלשתיני צבוע בצבעי שחור ולבן ברורים (אותו שחור, אותו לבן).
ברצוני לומר מספר מילים לחגית. "חגית, יא בינתי. זכותך כמובן לבקר את ישראל ואף לעשות זאת בערבית בתחנת הרדיו קול פלשתין. אבל, יא חגית, אם יש בך מידה כלשהי של אהבת עמך, יצגי גם אותנו. הזכירי למראיין שלך את קבר יוסף שהועלה באש אחרי שצה"ל פינה אותו. הזכירי את הפיגועים הרצחניים כנגד ישראל ובקשי שיגנו אותם. אם כך תעשי, ארגיש כי יש אינטגריטי בעמדה שלך. אבל, כמובן שאם כך תעשי לא תזכי יותר לראיונות בקול פלשתין. אולי גם סיכוייך לראיון בגלי צה"ל יפחתו מאד".
לא, אין לי אשליות ש"חגית ממחנה השלום" ודומיה ישוכנעו ע"י טיעונים כאלו. ישנם קיצונים בשמאל המונעים במידה לא מועטה ע"י שנאת ישראל. שנאת ישראל של יהודים הינה ביטוי של אוטו-אנטישמיות, תופעה לא חדשה כלל ועיקר (עיינו ערך אוטו ויינינגר). אחרי 2000 שנות גולה, ישנם לא מעט יהודים שספגו את השנאה והבוז כלפי עמם והפנימו אותם. כמה שנים יידרשו כדי להתגבר על עיוות זה?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
