פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 4057 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים שנת האסנות שלי - הסוף קרב... (ותודה לבלוגי על אילת :-)) בלו-בלו
גלעד, הידיד הוירטואלי של אריאדנה, אכן קיים ובעל חברת "מסכי זהב" המתמחה באלגוריתמים מהירים ברשתות טלפונים ניידים. אנחנו נפגשים לראיון עבודה במשרדו. הסדקותה של הוירטואליה מפחידה אותי. מה אם גלעד יתגלה כמפלצת? מה אם הפרופיל שלו באתר שקרי והוא לא גרוש אלא דווקא נשוי מאוד לאישה שלא יודעת מה הם תחביביו של בעלה והיכן הוא נוהג לבלות בזמנו הפנוי? האם אוכל לשתף פעולה עם מישהו כזה, ועוד אחרי כל מה שעברתי? מה אם ישאל כיצד אני מכירה את אריאדנה? אני הרי לא שקרנית טובה בכלל. ואולי המאורעות האחרונים בכל זאת שיפרו את יכולת המצאת הסיפורים שלי?
הרעיון שאעבוד ב"מסכי זהב" הזוי כל כך עד שאני שוכחת להלחץ במהלך הראיון. אני מופתעת לגלות כי גלעד הוא בחור יפה תואר ומקסים, כבן גילי. והוא אכן גרוש. שנינו נבוכים בתחילה, חוששים להזכיר את זו שהכירה ביננו, כל אחד מסיבותיו שלו. אני מרגישה מאוד לא בנוח למול אדם זר לי לכאורה, שאני יודעת כל כך הרבה על הצדדים הכי אפלים שבו, ואילו הוא לא יודע עלי דבר מעבר לקורות החיים הרשמיים שלי. לבקשתו אני מתארת את עבודתי, ולא מצליחה שלא לחשוב כיצד יתכן שאין לו בת זוג כרגע. אני מבחינה שהוא חוקר אותי בעיניו ביסודיות. מן הסתם זו סקרנות גרידא. דמותי הסולידית והביישנית ממש לא מצטיירת כחברה של אריאדנה התוססת. בבדיחות הדעת אני תוהה מה היה קורה אילו הייתי מנהלת איתו רומן. הוא פנוי, ואני פנויה מבחינה מוסרית. האין זה הוגן שאשיב לארז כגמולו? מצד אחד זה ממש מכוער לנהל רומן עם מישהו שהוא בעצם הכיר לי. מצד שני זה לא מתקרב לרומן שלו שהתרחש לפני ובמהלך ההריון שלי. עדיין אהיה בזכות בפנקס ההתחשבנות של חיי הנישואין שלנו בבוא יום הדין, באם יבוא. אני מנסה לדמיין את שפתיו המצויירות של גלעד מתקרבות אלי לנשיקה ארוכה ומתוקה. איך זה יהיה אחרי כל כך הרבה שנים של נאמנות? אפילו את זה אני לא מצליחה לדמיין. לא כשאני יודעת שגלעד הוא "הדום לרגלייך" ורוצה בחורה בסטילטו שחור שתצליף בו כשהתנהג "לא יפה". ממילא בלתי אפשרי לנהל רומן עם גלעד ללא ידיעתו של ארז. הוא הרי היה מדווח לאריאדנה. לראשונה אני מגלה שלא הייתי רוצה שארז ידע. אני לא רוצה להכאיב לו. אני לא מסוגלת לגרום לו את הסבל שהוא גרם לי.
באופן בלתי צפוי אני עוברת בהצלחה את ראיון העבודה הזה, למרות הסחות הדעת המרובות שלי, ואולי דווקא בזכותן. אני יועצת חיצונית של "מסכי זהב" והקשר לכלוב מתפוגג בהדרגה. אני מוצאת שהעבודה שם מעניינת ומאתגרת. טוב לי להפעיל את ראשי בתחום שהוא חדש לי לחלוטין ולהכיר אנשים חדשים. הרבה זמן עבר מאז שיכולתי לעבוד כמו שצריך. טוב לראות שאני מסוגלת לחשוב על משהו מלבד היותי אישה נבגדת וסוכרת. הבועה שלי כבר לא אטומה אל החוץ.
גם העבודה המשותפת שלי ושל עידן מתקדמת. תחושת ההתקדמות משמחת אותי. אנחנו יושבים בבית הקפה הקבוע "שלנו". יש לי המון הערות, ועדיין חלקים מההוכחה חסרים, אבל נראה שהאלגוריתם עובד. אני כותבת הכל לפני שאשכח. עידן כותב את הערותיו שלו. גם הפעם הוא קרוב אלי כל כך עד שרגלו צמודה לרגלי וידו נוגעת בי שוב ושוב. המגע נעים לי .
"אפשר להגיד לך משהו?" הוא שואל.
אני מרימה את עיני מהדף ומתבוננת בו בשאלה. טון הדיבור שלו משונה. "מה?"
"את נראית היום הרבה יותר טוב מאשר בזמן האחרון. בכל החודשים האחרונים נראה היה שאת לא כאן בכלל."
"טוב, באמת לא הייתי, להזכיר לך הייתי בחופשת לידה," אני עונה בטון שמנסה להיות מבודח.
"את יודעת טוב מאוד שלא לזה התכוונתי. אני לא עד כדי כך טיפש כמו שלפעמים נדמה לך." הוא נעלב, ממש נעלב.
"אני יודעת, זו הסוכרת. זה לא פשוט לי," אני מספרת אמת למחצה.
"זו לא רק הסוכרת, זה ברור שלא. אבל לא חשוב. את לא חייבת לענות לי. מצטער ששאלתי."
"זה בסדר. אתה צודק, אבל לא מתחשק לי לענות על זה. בכל מקרה תודה ששמת לב."
עידן נוטל את ידי, ספק מלטף ספק לוחץ אותה. "אם תשני את דעתך אני כאן, את יכולה לדבר איתי."
"תודה. אני מתכוונת לזה."
הוא ממשיך להחזיק בידי ואני לא מושכת אותה.
"את יודעת, יש כנס באילת, בנובמבר. הוא של מהנדסים אבל בכל זאת שווה ללכת – יש שם חלק על גרפים. נוכל לדבר על מה שכבר עשינו. חשבתי לנסוע בכל מקרה. אשמח אם גם את תבואי."
אני מהססת. אני שונאת לנסוע לכנסים, וכעת יש לי שתי בנות שיש לדאוג להן.
"יש מי שישאר איתן, את לא אם חד הורית, את יודעת," הוא אומר בחוצפה לא אופיינית, מזכיר ומתכחש לקיומו של ארז כאחד, "אסור גם לך לנסוע? לא יזיק לך להתאוורר."
הוא צודק, אין לי שום נימוק. "אני אבוא," אני אומרת בנימה לא משכנעת, "אני אבוא."
האמת היא שאין לי שום כוונה לנסוע, אבל כשאני מגיעה הביתה, עליזה שלא כהרגלי, אני בכל זאת אומרת לארז שיש כנס שאני רוצה להשתתף בו. אני ממתיקה את דברי בחיבוק ארוך ונשיקה אמיתית, לא חטופה ומרפרפת על הלחי כפי שהתרגלנו ברבות השנים.
"ממתי את נוסעת לכנסים?" הוא שואל ונדמה לי שחשדנות בקולו.
"אתה אמרת לי שאם אני רוצה להתקדם אני לא יכולה להסתגר ככה. מאז הסוכרת לא הייתי בשום כנס."
"שנים שאני אומר לך את זה. מה קרה שהחלטת דווקא עכשיו לנסוע? איפה הכנס הזה בכלל?"
"באילת."
"מתי?"
"בנובמבר."
"את יודעת שאני לא יכול לבוא איתך בנובמבר."
"אני נוסעת לבד," אני פוסקת.
"מי יהיה בכנס?"
הוא אף פעם לא חקר אותי לגבי משתתפים בכנסים.
"אין לי מושג," אני משקרת, "זה כנס של מהנדסים אז אני לא מכירה. יש לך בעיה שאני אסע?" אני מסיטה את השאלה.
"ברור שלא. את יודעת שאני שמח בשבילך וזה חכם שתסעי."
יש לי מעט נקיפות מצפון, למרות שלא אמורות להיות. בלילה אני מפתה אותו בגופיה עמוקת מחשוף שהוא אוהב, והוא נענה בחיוך ובשמחה.
"אני כל כך שמח שחזרת אלי, כמו פעם, שאת כבר לא דיכאונית."
כשאנחנו שוכבים פניו של עידן עולות, ידיו מענגות ומרעידות אותי.
"אני כבר לא זוכר מתי רצית אותי ככה. זה כל כך טוב."
אחרי, כשאני מתקלחת, אני תוהה אם הוא היה חושב על שלי כששכב איתי, ונחשול כאב מציף אותי. אני בוכה, המים הזורמים שוטפים את דמעותי.
"אני נוסעת," אני אומרת לעידן כשאנחנו נפגשים. אנחנו יושבים הפעם בבית קפה מול הים. החלטה של עידן. כלבת הריצ'בק שלו יושבת לידנו. תחילה היא יושבת לצידו של עידן, אך לאט לאט היא מקרבת אלי את אפה ומרחרחת, ואני מעבירה ליטוף על עורפה.
"אני ממש שמח שהחלטת לבוא. אני מקווה שלא תתחרטי," הוא מוסיף בזהירות.
"אם לא יקרה שום דבר לא צפוי אני מבטיחה לבוא."
"יש מי שיטפל בהן," הוא שוב מתערב בעניינים לא לו.
אני שותקת ומלטפת את הכלבה. עידן מלטף אותה גם הוא. אצבעותינו נפגשות. אני לא מעזה להזיז את ידי. אני מפחדת שהמגע המקרי יתנתק.
הטלפון שלי מצלצל. אני מזדקפת מוכנית בכסאי. זו הסייעת של רותם בגן. אני מוכרחה לענות. "ארז לא עונה לי אז התקשרתי אלייך. יש היום עוגה, באחת עשרה. עכשיו היא 165."
"תני לה חתיכה כמו של כולם, רק תשקלי לפני שאת נותנת לה ותתקשרי אלי ואגיד לך כמה להזריק."
אני קמה בתנועה חדה, מושכת את המפה שלא במתכוון ושופכת את שארית הקפה. הנוזל העכור מכתים את המפה שממילא לא היתה צחורה במיוחד.
"אני מוכרחה ללכת. תסיים מה שאתה יכול מההוכחה ותשלח לי."
מה חשבתי לעצמי.
*
יום רודף יום. אני מתפקדת. רוב הזמן המחשבות על שלי הן רק ברקע ואינן חוסמות את כל שדה הראיה שלי. המחשבות על עידן תופסות חלק ממקומן. מדי פעם הכאב שב ודוקר אותי ביתר עוצמה דווקא משום שלעיתים אני יכולה כמעט לשכוח.
ארז אינו מפסיק לחזר אחרי ולומר לי כמה אני יפה וסקסית ואישה מקסימה ואמא מדהימה. הוא כורך את ידיו סביבי בכל הזדמנות, גם כשברור שלא יהיה סקס. כל מה שתמיד רציתי. ובכל זאת הטעם החמוץ-מריר לא מרפה מגרוני. כל מה שרציתי, רק שעתה אין לו שום משמעות. המילים שלו מחליקות מעלי כאילו אני עטופה בניליון נצמד חלקלק. אני מתכנסת בעצמי. שורדת, אבל תחושת הבדידות היא גדולה כל כך. פעם היה לי פרטנר, ככה האמנתי. כל כך הרבה דברים יכולתי לסבול כשחשבתי שיש לי אהבה מיוחדת. אהבה הפכה את קשיי היומיום לנסבלים. פתאום הכיעור והצפיפות של הבית מפריעים כל כך. אני מתבוננת בבית הזה שגדוש ועמוס בבלגן ולכלוך של שתי בנותי ושלו. צעצועים שנויה זוחלת איתם ושומטת בכל רחבי הבית. שובל של ציורים וטושים צבעוניים וברביות ומשחקים שרותם משאירה אחריה. דפי טיוטא של ארז ומחברות וכל מני אביזרים, שאת כולם הוא צריך כי אולי ישכיל לעשות בהם שימוש באיזושהי סדנא, גולשים מתוך שני מחסנים וחדר שלם ונוגשים בפינת העבודה שלי. אין לי מקום בבית הזה. האהבה שלנו כיסתה את הכל בקהות חושים מסמאת עיניים ועתה משגדלתי כנגד רצוני היא קצרה מלכסות את מערומי חיי.
תחושה חדשה עולה בי, כזו שלא הכרתי קודם. קינאה. קינאה עזה ויוקדת בכל מי שיש לו יותר. בכל מי שיש לו משהו. מי שיש לו ילדים בריאים. מי שיש לו משפחה רחבה ותומכת. מי שלמד איתי לדוקטורט וכבר קיבל משרה וקביעות. חברה שעוברת לבית גדול וחדש שלא אוכל להרשות לעצמי לעולם. מי שהשכילה לבחור בן זוג עם אמא שעוזרת ומרפדת, או לפחות מבוסס כלכלית. הרי ממילא כולם בוגדים, אז לפחות עם כסף היאוש נעשה יותר נוח. אני רוצה את כל אותם הדברים שתמיד זילזלתי בהם תחת מעטה אהבתי, וגם את אלו שלקחתי כמובן מאליו. וכל מה שנשאר לי הוא תחושת כשלון איומה וצורבת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים כתיבה נהדרת שורש מארץ ציה
כתיבה משכנעת, אמיתית ונוקבת. אני חושב שאאמץ לעצמי כמה מהדימויים שלך, מערומי החיים, למשל.
אחכה לפרק הבא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים תודה רבה! הפרק הבא כבר נמצא... בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים כל כך מהחיים. את משכנעת מאוד. אנקה
-
לפני 14 שנים תודה רבה, ממש שמחת אותי בלו-בלו
-
לפני 14 שנים מה שלום רותם? אנקה
-
לפני 14 שנים עכשיו בסדר. הייתה חולה בוירוס הקאות בלו-בלו
שזה מה שהכי פחדתי ממנו בסכרת (זו כוננות תמידית למיון והשגחה אינסופית והרופאים בעצמם לא יודעים ממש מה לייעץ).
והקטנה שילשלה יותר משבוע, וגם ככה היא נורא רזה. בקיצור, מחכה שיגדלו...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים אויש. מכירה את הגילאים האלו שרצתי פעמיים בשבוע לקופ"ח. אנקה
אצלי הבנים היו אסתמטים. בילית שעות רבות בלילה עם מכשיר
האינהלציה ואח"כ עם משאפים.
תודה לאל שזה עבר בזכות רופא טוב מהמרכז. או בזכות הגיל.
גם וגם.
עכשו כשאני יכולה לישון בעקרון לילה רצוף אני קמה באופן טבעי.
כל גיל עם "בעיותיו":)) העיקר שיהיו בריאים וחזקים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
לפני 14 שנים חזק וסוחף כתמיד :-) ניר (ל"ת)
-
לפני 14 שנים תודה כתמיד :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים טוב... אֵרִיַה
-
לפני 14 שנים תודה :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים ממממממ.... אוץ'! כיפה אדומה
-
לפני 14 שנים :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
-
