פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 3472 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים שנת האסונות שלי - הפרק הבא בלו-בלו
עידן תופס אותי במסדרון. "יש לי רעיון שאני אשמח לעבוד איתך עליו אם את רוצה." "בשמחה," אני עונה. טוב לי לעבוד עם אנשים עכשיו. זה ממקד את מחשבותי ולא נותן להן לברוח לשלי או לסוכרת, ולא יזיק לי להגדיל את רשימת הפרסומים שלי. אין ספק שהשנה האחרונה לא הטיבה עם הקריירה שלי. "אני פנויה היום עד הצהריים, אז אם יש לך זמן נוכל כבר להתחיל לשבת."
"אם את רוצה אפשר לקבוע בחוץ. שמש יפה כזו, לא חבל להשאר כל היום כלואים במשרד?"
אני משתכנעת בקלות.
אנחנו יושבים בבית קפה שלא מוכר לי. בחירה של עידן. האמת היא שכמעט שום מקום בילוי אינו מוכר לי מאז שרותם נולדה. קרני השמש החמימות מפשירות אותי וליבי קל יותר. טוב לנשום קצת אויר צח.
השולחן הקטנטן והרעש שסביבנו מכריחים אותנו להתקרב זה לזו עד שרגלו נוגעת ברגלי. עידן מסביר לי את הרעיון שלו, מלווה את הסבריו בשירבוטים על דף. אני מקשיבה. מדי פעם, תוך כדי כתיבה, ידו מתחככת בשלי. אני מוצאת את עצמי תוהה אם הנגיעות הללו אקראיות או שמא מכוונות. אני מוטרדת עד כדי כך שקשה לי להתרכז ואני כמעט שוכחת שיש לי תור לטיפת חלב עם נויה. ברגע האחרון אני נזכרת, יודעת שאני מוכרחה ללכת הפעם, דילגתי על התור הקודם. אני אומרת לעידן שאני צריכה ללכת, ולהפתעתי במקום לומר את האמת אני משקרת שיש לי עוד פגישת עבודה. פתאום לא נוח לי להזכיר את העובדה שאני אמא.
כשאני מגיעה עם נויה לטיפת חלב האחות נוזפת בי "הפסדתם תור. לא הגעת איתה. פיספסתם בדיקת התפתחות וגם בדיקת רופאה. זה לא בסדר." אני שותקת. מה אומר לה, שאלו שטויות, שאין לי זמן לזוטות כאלו. שהכל שטויות מלבד מה שנורא באמת. שתיקתי מדרבנת אותה למשיך בהרצאה החינוכית. "גם לא התקשרת אלי לומר לי אם היא מושיטה כבר יד. את זוכרת שביקשתי ממך להודיע לי כי בפעם הקודמת היא לא הושיטה ידיים ולא תפסה צעצועים שקרבתי לה."
אני זוכרת. כבר אז אמרתי שנויה מושיטה ידיים ותופסת הכל, ורק מסרבת לשתף פעולה ולנהוג כרובוט כשבוחנים אותה. היא ממשיכה ללהג בזעף ואני עדיין שותקת. בזוית עיני אני מבחינה שנויה שולחת את ידיה רחוק ככל יכולתה, תופסת כל דף שידה משגת, מקמטת אותו, מכניסה לפיה וזורקת על הריצפה. היא גם הופכת ומפזרת את קופסת האטבים המשרדיים ומרימה אותם בתפיסת אצבע-אגודל מושלמת, בדיוק כזו שהיא סרבה לפני רגע להדגים. השולחן כולו מבולגן והפוך ברגע. הזריזות שבה היא מחריבה הכל מרשימה בהחלט. רק כשהיא חובטת במקלדת המחשב האחות מתפנה להביט מטה לשולחנה, ובוחנת את הבלגן שלפניה בתשומת לב ועל פניה מבע מטופש להפליא. לזכותה ניתן לומר שהיא מתעשתת מהר ולא מאבדת את חוש ההומור שלה. "טוב, אני רואה שהיא באמת יודעת להושיט."
אני מחייכת. "כן, כמו שאמרתי לך היא יודעת להושיט ממש טוב."
ברוח טובה האחות שוקלת את נויה ומודדת את גובהה. מסתבר שנויה לא עלתה מספיק במשקל ושומו שמיים שברה את אחוזון המשקל. "זה לא נורא," היא מנסה לנחם אותי למרות שאני כלל לא מודאגת, "תני לה דייסות. כולם בגיל הזה שוברים אחוזונים." אני שותקת שוב, מתאפקת שלא להראות לה את הסתירה הסטטיסטית בדבריה.
"עדיף שתבואי עוד שבועיים לשקול אותה. בכל זאת היא מתחת לאחוזון 3."
"אני אשקול אותה בבית. אין לי אפשרות לבוא שוב לשקילה," אני אומרת ברוב טיפשותי את האמת. הרי יכולתי לענות תשובה דיפלומטית, משהו כמו "אני אקבע תור לעוד שבועיים," ופשוט לא לקבוע. לפחות לא אמרתי שיחסית לסוכרת אחוזון משקל נמוך אינו משהו מדאיג.
לפני שאנחנו הולכות היא אומרת "תעשי לה ספירת דם בגיל שנה ואז כשתבואו תביאי את התוצאות. ב-12 היא תהיה בת שנה, אז ב-12 תני לה עדיין ברזל, אבל ב-13 אסור."
"למה ב-13 אסור?" אני מנסה להבין.
"כי היא תהיה כבר בת שנה ומגיל שנה לא נותנים ברזל."
אני מתאפקת לא לצחוק. אני רוצה להתקשר מייד ולספר לארז, ולהתלונן כמה אנשים לא מבינים סטטיסטיקה. הוא יבין אותי. אני לא מתקשרת.
ערב אחד פנוי, כשהבנות ישנות וארז לא בבית אני מוצאת באקראי מעטפה ובה אוסף מכתבים ממנו אלי, וממני אליו. אני לא מתאפקת ומתישבת לקרוא, מנסה לראות אם היו רמזים בעבר שיכלו לגלות לי את העתיד לבוא. אני קוראת ושוקעת בנוסטלגיה. כל ההסטוריה שלנו פרושה לפני. כמעט מרגע שהכרנו. המכתבים מתחילת הכרותנו תדירים באופן צפוי. למרבה ההפתעה הם תדירים גם אחרי עשור ביחד. כבר שכחתי כמה טוב היה. פשוט לא זכרתי איזו אהבה גדולה ונדירה היתה לנו. היינו כל כך צעירים, תמימים, ואוהבים. העתיד לפנינו. אני קוראת ודמעות בעיני. "כציניקן תמיד פקפקתי בסיומת 'והם חיו באושר עד עולם' אך איתך האושר כה גדול, השמחה כה רבה עד כי נראה שכל הספקנות עוברת ואני עומד נוכח אהבה גדולה מששערתי שתפקדני אי פעם, ורואה אור בוהק ורב משידעתי."
"והאהבה מה עלה לה? זו הטובה שבמתנות, זהו המתת היקר מכל. כל שנה אהבתי אלייך גוברת, שוטפת ומציפה את כל מאודי, חזקה ממני. אותה אהבה בתולית, ניצן סגור החוגר את עלעליו הריחניים, מפתחת בימים אלו את מלוא הדרה המפואר, משכרת בניחוחה את חושי, מעלה דמעות אושר, מפיחה בנפשי משבי אושר לא נודעו ומותירה אותי משתומם ונפעם."
"אוהב אותך ושייך לך בבשרי, עצמותי וגידי
במחשבותי, המונעות בכוח שכלי
ברגשותי ההומים בשקט
ברוחי הסוערת
בעצמי
ומעבר לזאת."
כל כך הרבה. המוני מילים המתארות את אהבתו לי. שוב ושוב ושוב. כל כך יפה הוא כותב. כבר אז, עוד הרבה לפני שהכתיבה הפכה למקצוע. הייתי כל כך משוכנעת שזה לנצח. האמנתי במילים בכל מאודי. המילה הכתובה תמיד קנתה אותי. עזה כמוות אהבה אני חושבת במרירות. ממש. הוא הבטיח לי את השמיים, והוא הוריד אותם על ראשי. מה נותר מהמילים היפות הללו?
אני מוציאה בקבוק של וודקה ומוזגת לי מנה נדיבה, לא שוכחת להשתמש בכוס קפואה מהפריזר, כפי שהורגלתי מזה עידן ועידנים. תמיד איתו. הקור העז של הכוס בידי, מחדד את טעמה המר של הוודקה. המכתבים שלו כואבים לי. פוצעים הרבה יותר מאשר מרפאים את הלב. רק הוודקה מחליקה את הכאב ומעמעמת אותו. רק בעזרתה אני יכולה להמשיך ולקרוא. הכאב קשה מנשוא. גם כי אני יודעת לאן הובילו המילים היפות הללו. אבל בנוסף אני לא יכולה להמנע מלתהות מה הוא כתב לה. מה מהמילים הללו הוא באמת נשאר שלי? מה הוא מיחזר? הוא כבר הודה שאכן אמר לה שמעולם לא אהב כך. שהיא הסקס הכי טוב שהיה לו. אני נזכרת שהיא אמרה שהוא כתב לה שירים. הוא מכחיש שכתב משהו, טוען שהקבצים שמצאתי היו מיועדים לבלוג ולא לה. אני לא מאמינה לו, הרי מילים הן הנשק שלו.
רק אחרי שאני חוזרת ומעיינת בכתוב אני שמה לב שהמכתבים נפסקים ממש אחרי שרותם נולדה. שלו נפסקים עוד קודם לכן, במהלך ההריון עם רותם שלנו. כמה הוא התרגש ואהב בהריון עם רותם, כמה אדיש היה בהריון עם נויה, מאוהב באחרת, ואני לא הרגשתי. היינו זוג אוהב שלא ידע להפוך למשפחה. לא היה מקום לילד בתוך האהבה הגדולה הזו. מה שאמור היה להיות השיא של יחסינו, למעשה פרק אותם. לא השכלנו לצלוח את המעבר המשמעותי הזה. אני הפכתי לאם, לארז לא נותר מקום. לאט לאט הפכה התינוקת החדשה שלנו למרכז עולמי, במקומו של ארז. היינו טובים ביחד כל עוד יכולנו לחיות בבועה שלנו, במנותק מהעולם, כמעט ללא שום מטלות גשמיות. ואז באה ההורות והפכה את הקערה על פיה. כל חיינו התמלאו במטלות ממשיות, בחיים רגילים. שטיפת בקבוקים, סידור וניקוי הבית, כביסה אינסופית. אני ציפיתי שנחלוק בכל זה, כפי שנדברנו מראש. יחסים שיוויוניים. שתי קריירות. רק שארז לא הצליח לעמוד במשימות היומיום הסיזיפיות. לא מכוונה רעה, לא ממחשבה שזה התפקיד שלי. לא ממחשבה כלל. הוא פשוט לא בנוי לחלק האפרורי של החיים, ואני לא הבנתי. אז הפכתי נרגנת ומרירה, מלאת תלונות וטרוניות. בכל פעם שארז היה חוזר הביתה במקום חיבוק ונשיקה הייתי מונה את כל הדברים ששכח והזניח והבטיח ולא קיים. את המבט המצועף המעריץ והאוהב החליף המבט המאשים המאוכזב והממורמר. והוא הלך ונאטם. הפסקנו להתנשק. הפסקנו לגעת כך סתם. המגע הפיסי הפך ממוקד, לצרכי מין בלבד, והסקס הפך יעיל וחזוי וצפוי, הפסיק להיות מעשה אהבה. ואני, עסוקה בצדקתי וחשבונותי, לא שערתי ולא הבנתי. אני מדמיינת אותו נוסע לבדו בחזרה מהעבודה, המוזיקה מתנגנת בקולי קולות, ממסכת את הירהורי ליבו, מסיחה את דעתו מהאומללות שהוא חש מהחזרה הביתה. הדרך לשלי היתה סלולה ואני לא ראיתי.
רותם. רותם המקסימה. אולי אילו לא היית נולדת כל המשבר הזה לא היה קורה. רותם שלי. הקיום שלך שווה כל דמעה מדמעותי הרבות. אין לי חיים בלעדייך. ונויה, אולי את תוכלי לתקן, וללמד אותנו להיות לראשונה משפחה. מטלה כה כבדה לכתפייך הפעוטות.
אני קוראת גם את מכתבי אליו. אלו שהשתמרו. יש הרבה פחות מאלו שהוא כתב לי, לפחות מהתקופה הראשונה שלנו יחד. אני זוכרת שלא כתבתי פחות. אלא שהוא מן הסתם איבד את שלי, ואילו אני שמרתי בקנאות את אלו שלו. כל כך הרבה סימני קריאה. ככל שהייתי מאוהבת יותר היו במכתבי יותר סמני קריאה. ניתן לחשוב שלא קיימים בעולם סימני פיסוק מלבד סימן קריאה. מסתבר כי האהבה לא יפה לאינטליגנציה.
ובכל זאת, מבין דברי ההבל הרבים, ניכר שראיתי המון. ראיתי את הצד האפל שלו. רק שבטפשותי חשבתי שהוא מקסים. סגורים בעולמנו חשבתי שסיפור אהבתנו מיוחד. באה המציאות ולימדה אותי ענווה מהי. האפלה אינה רומנטית וקסומה כפי שנראתה לי אז, בעיניה של בת עשרים. אולי משום שאיבדתי את המבט הזה הוא חיפש אותו אצלה.
הרהורים נוגים עולים בי. אני מרגישה הזדהות עם עינת, כזו שמעולם לא היתה לי. אני חשה לראשונה את כאבה, כפי שהיא זכאית לו. מעולם לא ביקשתי ממנה סליחה, היא מעולם לא ידעה עלינו, גם כשהוא עזב את הבית. מה היה קורה אילו היה נשאר איתה? מה היה קורה אילו היה עוזב אותי כדי להיות עם שלי? האם זה לא מקרי שאת עינת הוא עזב ואיתי נשאר? האם זה באמת משום שהייתה לנו אהבה גדולה? לראשונה בחיי אני לא יודעת בודאות. אין לי את כל התשובות. האם הוא נשאר בגלל הבנות? כי הוא אוהב אותן או כי לא רצה להראות כמי שנוטש פעוטות? בגללי? האם אוכל לדעת את התשובה אי פעם? האם יש בכלל תשובה אחת נכונה?
כשארז חוזר הוא מוצא אותי עגומה ובוהה באויר. אני רואה את המבט המאוכזב בעיניו, הוא קיווה שאני בסדר, שהעצב כבר עבר. נראה לו מוגזם כל הבכי הזה שלי. כמה זמן אפשר להיות עצובים מאותו הדבר? אני לא נחמדה. אני כועסת, מרגישה שהוא צריך להיות סבלני איתי אחרי כל מה שהוא עשה. עד אינסוף אם צריך. "אתה לא תגיד לי כמה זמן להיות בדיכאון אחרי כל מה שעשית. אתה בחוב ענק. אני אבכה כמה שאני רוצה."
"כשאת ככה אני לא נמשך אלייך. את לא סקסית בשבילי."
אני נעלבת ממש. למכה הזו לא ציפיתי. "נורא העלבת אותי. זו מכה מתחת לחגורה, תרתי משמע. אני לא צריכה את זה אחרי הבגידה שלך, גם ככה זו נקודה חלשה אצלי. אתה חושב שאני מרגישה סקסית אחרי שבגדת בי עם ילדה?"
"אבל זה מה שאני מרגיש. כשאת ככה את באמת לא סקסית."
"אז אל תגיד את זה. לא רוצה לשמוע. תשמור לעצמך."
הוא המום לגמרי "ביקשת ממני לא לשקר. אז מה זה?"
"זה לא היתר לבגוד. גם לא לשקר. פשוט אתה לא מוכרח להגיד כל מה שאתה חושב. נכון, פעם ביקשתי כנות, ותראה לאן זה הוביל אותי."
"את לא רוצה לדעת כשמשהו פוגע בי? אסור לי להגיד איך אני מרגיש?"
"ברור שכן. תנסח את זה אחרת. תגיד שנפגעת ושלא נעים לך כך. וכשמשהו כן סקסי תגיד שזה כן. אני אבין לבד מה לא. ביחוד הפעם זה היה הכי מיותר ומגעיל. אמרת שאני לא סקסית כשבאתי להתנצל. זה עיתוי אומלל. הרי ידעתי שהייתי לא בסדר - באתי להתנצל. למה דווקא אז אני צריכה לשמוע שאני לא סקסית?"
"אז איך אני אדע מתי להגיד דברים ומתי לא? כי לא הבנתי ממך."
"תפתח קצת את הטקט שלך. ולפעמים תטעה. לא יקרה כלום."
הוא שותק. אני שותקת. אנחנו שותקים כל אחד לעצמו.
אני שוב בוכה. יושבת ובוכה. זו באמת הייתה פגיעה קשה מדי.
"אני מצטער שפגעתי בך. לא התכוונתי."
האוירה עכורה. זה כל כך לא הערב שרציתי. לבסוף ארז אומר "דווקא רציתי לשמח אותך. הבאתי לך הפתעה. חבל ששתית לבד." אילו היה יודע כמה פעמים שתיתי לבדי בתקופה הזו. אני מנסה להתעניין במה שהביא. מסתבר שהוא עבר במעדניה וקנה דגים מעושנים וקוויאר שאני מאוד אוהבת. "אם כבר את שותה וודקה אז לפחות כמו שצריך." הוא שולף צלוחיות, מארגן את הכיבוד על השולחן, ממלא את כוסי ומוזג גם לעצמו. הוא מתעקש להאכיל אותי בעצמו, כדי שאקבל "שילוב טעמים מושלם." המחווה הזו משמחת אותי. מזמן לא ישבנו ככה בנחת. העצב שלי מתפוגג. האוכל והאלכוהול עושים את שלהם. נעים לי.
בתנועה אחת מטופשת אני הופכת את כוסו ללא כל כוונה. הוודקה ניגרת על השולחן, אני קופצת לנגב. מזל רע? ממתי אני מאמינה בשטויות כאלו.
"אתה יודע, אנחנו מוכרחים למצוא דרך להרוויח עוד כסף. ההוצאות שלנו עצומות עם המטפלת לנויה," אני אומרת, ללא שום קשר למה שנאמר קודם לכן, "ואני רוצה לקחת אותה ליותר ימים, אני כבר מוכרחה לחזור לאוניברסיטה למשרה מלאה, זה כבר הרבה יותר מדי זמן שאני בבית."
"זה יהיה ממש יקר," הוא משיב.
"אני לא רואה שום ברירה אחרת. אני לא שולחת אותה לגן עכשיו. אני ממש לא צריכה אותה חולה ומדביקה את רותם. אני לא צריכה להגיד לך כמה מחלות מסובכות עם הסוכרת."
"אולי תהיי יועצת בתעשיה? את לא מרויחה מי יודע מה באקדמיה. רק משהו חלקי."
זה כבר מרתיח אותי. אפשר לחשוב שאנחנו מתעשרים מהכתיבה שלו והקורסים שהוא מעביר. אני נושמת עמוק ומחליטה שלא לכעוס הפעם.
"יש לך הצעה קונקרטית? אתה יודע שהמחקר שלי לא ממש מעשי."
"דווקא כן. אריאדנה מתכתבת עם מישהו שיש לו חברה העוסקת ברשתות תקשורת. הוא בהחלט יכול להיעזר במומחה בתורת הגרפים, מה גם שעסקת קצת ברשתות."
אריאדנה. שכחתי אותה. חשבתי שהוא כבר מאס בבלוג הזה.
"אתה רציני?"
"בהחלט. אני אכתוב לו ואשווק אותך. מקסימום הוא יסרב, מה יכול להיות? זה לא יזיק."
יש לי יותר מדי אלכוהול בדם. אין לי שום הסבר אחר לתרץ את ההסכמה שלי. אריאדנה מחפשת לי משרה חלקית ביעוץ.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים פרק טוב. קטניפ
-
לפני 14 שנים תודה! כן, מסתבר ככה... בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים הזכרת לי נשכחות עם הבדיחה הזו שקוראים לה טיפת חלב... ניר
אשתי ואני היינו נקרעים מצחוק אחרי כל ביקור... אוצר המילים של הבת שלנו בגיל שנה היה גדול יותר מזה של הרופא שבדק אותה.
והאחוזונים המצחיקים שלהם... הרי ידוע (לפי התאוריה שלי) שהסיכוי שדבר כלשהו יקרה הוא חמישים אחוז. תמיד. או שזה קורה - או שלא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים הייתי צריכה להזכיר לעצמי שטיפת חלב זו בדיחה... בלו-בלו
עכשיו כשהאחות מציקה לי שהקטנה ירדה במשקל ואני נלחצת, בכל זאת. פולנייה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 14 שנים באמצע המתח!! כיפה אדומה
-
לפני 14 שנים המטרה היא ליצור מתח, לא? :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
לפני 14 שנים הלב...הלב...לא עומד בלחץ!! כיפה אדומה (ל"ת)
-
לפני 14 שנים אני אקח את הסיכון - את בת 22... :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
לפני 14 שנים אעאעאעאעאע כיפה אדומה (ל"ת)
-
לפני 14 שנים אוי וי :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
לפני 14 שנים ניידת טיפול נמרץ בדרך לא קורא בים
-
לפני 14 שנים שבתי להכרה כיפה אדומה (ל"ת)
-
לפני 14 שנים טוב לדעת :-) בלו-בלו
-
לפני 14 שנים מומלץ!! כיפה אדומה
-
-
-
-
-
-
-
-
-
לפני 14 שנים פרק מעולה אֵרִיַה
-
לפני 14 שנים תודה! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
